מעבר להרי החושך

זהו. הגוף שלי מתפרק.

הנפש על רכבת הרים וכל פעם נופל חלק אחר...

נראה לי  שמיציתי.

הגיע הזמן שבמקום להכיל את כל הקשיים של כולם מסביב (נניח אמא שלי התרגשה כל כך מהברית שהיא לא השאירה לי מקום לעצמי) אני אדאג לתינוק וזהו.

ושמישהו אחר ידאג לי. יאסוף את כל החלקים של הגוף והנפש וירכיב בעדינות מחדש...

ואל תכעסו, אבל נראה לי שלפחות לגבי הנפש, יש רק מישהו אחד שיכול להרכיב מחדש. והוא לא גולש בכלוב. והוא יחכה עוד המון זמן עד שהוא ייתן לי חיבוק אמיתי. ואני, אני כל כך מפורקת שלא אבחין בכל המחוות והחיבוקים הנפשיים שהוא יתן לי.

מיציתי את המצב. איך בורחים מפה? "סומסום היפתח" יעבוד?

בסוף הלכתי לברית.

כנראה שאני מזוכיסטית. מתעללת בעצמי. מניחה לסביבה לסחוט אותי מעבר לגבול היכולת.

עוד לא חזרתי להכרה מלאה, אז  לא ברור לי מה יהיו ההשלכות. 

לא מגיע החלב. 

מכירים את המיתוס שהחלב האמיתי מגיע לשד רק אחרי שבוכים?

אז תודה לכל הנשמות הטובות (לא מפה. אל דאגה) שדואגות לי לשפע חלב. מה הייתי עושה בלעדיכם? 

אני לא באמת פוחדת מהלידה. 

אני יודעת שזה יכאב. זה יהיה מעייף וקשה. 

אני יודעת שזה עלול להיות ארוך... 

אני גם יודעת שיש מילת קסם או מילת ביטחון כזאת שיכולה כמעט לעצור הכל:

כשקצת קשה צועקים "גז צחוק". 

כשהכאב עובר את גבול היכולת צועקים "אפידורל" וזהו. תוך כמה דקות אפשר אפילו לישון. 

מה שמפחיד אותי זה האחר כך. 

אני אתחיל מההתחלה:

כמו שאולי שמתם לב, אני קצת מזוכיסטית.

אני נהנית לפצוע את עצמי.

נהנית מהדם הזורם וגם מהמוגלה שיוצאת מפצע שטיפלתי בו הרבה פעמים.

אני לפעמים גם סתם אוהבת להחליש את עצמי. או לעשות דברים מטורפים ולראות תגובות של אנשים. אוהבת שדואגים לי. 

אני נשארת ערה עד מאוחר כדי שבעלי ישכיב אותי לישון.

אני תורמת דם בשביל הטרופית ובשביל הכמה דקות דאגה האלה כשהחובש מבקש להישאר ולראות שאני בסדר. (חוץ מהפעם ההיא שישבתי חצי דקה ואז פצחתי בריצה מרחבת המשביר הישן לחצר סרגיי. החברה שמדדה לי דופק בקורס מע"רים למדריכים של החלה"ט דאגה לי במקום). 

הכאב של הלידה לא באמת מפחיד אותי. 

זה כאב טוב ולא מזיק וכמו שכתבתי, אפשר לעצור אותו בכל רגע. 

מה שמפחיד אותי זה ה"אחר כך". 

אם אחרי סשן יש אפטר קר

ואחרי תרומת דם יש טרופית והשגחה... 

אחרי לידה אין כלום. 

יש תינוק שתלוי בך, וסביבה שמצפה שתחזרי לעצמך תוך מקסימום שבוע. (גם אם עוד לא השתחררת מהבית חולים)

אבל הכי נורא: אין מי שידאג, ילטף, יכרבל, יחבק... 

אני הולכת להישאר לבד עם כל הכאב, העומס וההורמונים. 

כי בעלי לא יוכל אפילו לקחת לי את התינוק ישירות מהידיים. 

אנחנו נפריד את המיטות. 

אני אמרר בבכי והוא לא ינגב לי את הדמעות.

הוא אפילו לא יגיש לי את הטישו לתוך היד. 

ולא יעזור לי לבקש אפידורל או גז צחוק. 

אף אחד לא יפסיק את הסיוט הזה באמצע. 

הוא ייקח כנראה איזה חודש-חודשיים. 

חודש-חודשיים של בדידות נוראה, קשה מנשוא. 

אני יודעת.

כבר הייתי שם. 

וזה הולך לכאוב... 

והכאב הזה הוא זה שבעצם מפחיד אותי. 

ואני יודעת... להיות יהודי זה לא פיקניק, השכר על המצוות הוא בעולם הבא וכאלה. אבל לפעמים ה"אני אנוח בקבר" הזה, נשמע לי קצת פולני ואפילו מרגיש לי לא יהודי.

לא שאני יודעת מה לעשות עם זה,

בינתיים אני רק פוחדת. 

תקנאו!

אם אתם רואים אישה הורמונלית בהריון... והיא בוכה כמו אישה הורמונלית בהריון... 

יש מצב שזה בגלל שהיא בהריון.

אבל בכל זאת כדאי לגלות רגישות... כאילו. אם יש לכם לב. אני יודעת שלא לכולם פה יש. אבל מי שיש לו... 

(לא אנשים מפה, אבל בכיתי הערב בשירותים... כמו ילדה קטנה)

אני יודעת שזה טוב ומשחרר לבכות. אבל זה גם עושה דלקת בסינוסים. 

פתאום קלטתי איזה שיחרור זה לוותר על הכל. 

להרפות. 

לתת לו תמיד להחליט. כמעט ולא להתערב. 

פה ושם, כשהוא עומד לגרום נזק בלתי הפיך, אני מזהירה אותו. לא שזה מזיז לו, אבל שידע. 

וזה לא שהוא אדם רע, וזה לא שהוא שונא אותי. הוא באמת מאמין שמה שהוא עושה זה הדבר הנכון והטוב.

(נכון שלפעמים הוא אידיוט גמור, אבל בסופו של דבר הוא גבר, מה הוא מבין)

וזה כל כך נעים וכל כך משחרר... 

כי בניגוד לקלישאה, בעלי באמת תמיד אשם בכל. 

או מדריכים, או תלמידים או משהו שלובים... 

מישהו פה היה איתי בכיתה היום? למה רשימת החשודים גדלה... ואני עוד רגע יוצאת מדעתי, וזה די קשה בהתחשב בזה שמזמן לא הייתי שם. 

אם יש משהו אבסורדי בדרך חיים שבחרתי לעצמי זה זה: 

אני שולחת היום שתי ילדות יפיפיות לבקר גבר שלא שולט בעצמו. 

תהיה קצת שמירה. אבל זה מישהו שקשה להתנגד לו. והוא תינוקי ולא רואה ממטר.  

ילדה אחת כבר הוכיחה שהיא לא מספרת אם פוגעים בה. (גם על סתם מכות מאחותה הגדולה)

אם מישהו רוצה לראות איך נראה התקף חרדה הוא מוזמן לבקר אותי בלימודים. הם בצד השני של הרי החושך (זאת אומרת הם בצד של רובכם. אבל לא הצד שלי)  

לגודל האחריות...

בתוך / יעל טבת

על נשמות שלי אתה שולט, על דקויות שבי פורט עת במבט אותן תמצא או בלחישה אחת רפה. 

אם בתנועה שהיא מוצנעת, מילה שנאמרה בלי דעת, חיוך חטוף או מסויים אתה באלה, בכולם. 

אני שקעים לכל קמריך אני ימים זורמים אליך אני ציפור אומרת שירה ובלעדיך אין בי מה... 

אני גשרים לכל מיליך כוכב נופל בלילותך בי יש נתיב כל ישותך אני טובעת בדמותך 

על אכזבות מהן כוחי ניטל וחלומות שלי קשים, אבל כשתדרים עצמו מאד אותך פיללתי לי בסוד. 

היו שרפות בי ויותר הפכתי מישהו אחר אני חומקת בשתיקה אתה הייה לי מצבה. 

אני שקעים לכל קמריך...