אני לא באמת פוחדת מהלידה.
אני יודעת שזה יכאב. זה יהיה מעייף וקשה.
אני יודעת שזה עלול להיות ארוך...
אני גם יודעת שיש מילת קסם או מילת ביטחון כזאת שיכולה כמעט לעצור הכל:
כשקצת קשה צועקים "גז צחוק".
כשהכאב עובר את גבול היכולת צועקים "אפידורל" וזהו. תוך כמה דקות אפשר אפילו לישון.
מה שמפחיד אותי זה האחר כך.
אני אתחיל מההתחלה:
כמו שאולי שמתם לב, אני קצת מזוכיסטית.
אני נהנית לפצוע את עצמי.
נהנית מהדם הזורם וגם מהמוגלה שיוצאת מפצע שטיפלתי בו הרבה פעמים.
אני לפעמים גם סתם אוהבת להחליש את עצמי. או לעשות דברים מטורפים ולראות תגובות של אנשים. אוהבת שדואגים לי.
אני נשארת ערה עד מאוחר כדי שבעלי ישכיב אותי לישון.
אני תורמת דם בשביל הטרופית ובשביל הכמה דקות דאגה האלה כשהחובש מבקש להישאר ולראות שאני בסדר. (חוץ מהפעם ההיא שישבתי חצי דקה ואז פצחתי בריצה מרחבת המשביר הישן לחצר סרגיי. החברה שמדדה לי דופק בקורס מע"רים למדריכים של החלה"ט דאגה לי במקום).
הכאב של הלידה לא באמת מפחיד אותי.
זה כאב טוב ולא מזיק וכמו שכתבתי, אפשר לעצור אותו בכל רגע.
מה שמפחיד אותי זה ה"אחר כך".
אם אחרי סשן יש אפטר קר
ואחרי תרומת דם יש טרופית והשגחה...
אחרי לידה אין כלום.
יש תינוק שתלוי בך, וסביבה שמצפה שתחזרי לעצמך תוך מקסימום שבוע. (גם אם עוד לא השתחררת מהבית חולים)
אבל הכי נורא: אין מי שידאג, ילטף, יכרבל, יחבק...
אני הולכת להישאר לבד עם כל הכאב, העומס וההורמונים.
כי בעלי לא יוכל אפילו לקחת לי את התינוק ישירות מהידיים.
אנחנו נפריד את המיטות.
אני אמרר בבכי והוא לא ינגב לי את הדמעות.
הוא אפילו לא יגיש לי את הטישו לתוך היד.
ולא יעזור לי לבקש אפידורל או גז צחוק.
אף אחד לא יפסיק את הסיוט הזה באמצע.
הוא ייקח כנראה איזה חודש-חודשיים.
חודש-חודשיים של בדידות נוראה, קשה מנשוא.
אני יודעת.
כבר הייתי שם.
וזה הולך לכאוב...
והכאב הזה הוא זה שבעצם מפחיד אותי.
ואני יודעת... להיות יהודי זה לא פיקניק, השכר על המצוות הוא בעולם הבא וכאלה. אבל לפעמים ה"אני אנוח בקבר" הזה, נשמע לי קצת פולני ואפילו מרגיש לי לא יהודי.
לא שאני יודעת מה לעשות עם זה,
בינתיים אני רק פוחדת.
