|
|
|
בית חולים.
מאושפזת.
עוד יום אחד כאן ויוכלו להעביר אותי ישר למחלקה הפסיכיאטרית.
והכי מצחיק, אנשים שואלים למה לא סיפרתי? כאילו, הם באמת התכוונו שאני אודיע להם חגיגית שאני בבית חולים? זה משהו שבני אדם נורמליים עושים? סתם מודיעים שהם תקועים בבית חולים?
ואל תשאלו מה יש ומה קרה. הכל בסדר.
חוץ ממה שלא.
פה בעיקר להשגחה.
וריד פתוח.
הכל טוב.
אוהבת מחטים. רק אלרגית למדבקות שמגיעות איתם.
לילה טוב!
בהתחלה לא שמתי לב שכל מה שהוא נוגע בו מתקלקל.
עד שהפכתי להיות חלק מהסטטיסטיקה.
מחפשת טכנאי שיתקן.
הוא כבר רגיל לשבור דברים. לא מבין שזאת אחריות שלו להרכיב אותם מחדש.
המדריך: כאב זה טוב לפעמים.
אחד מהחבר'ה: נכון, לכן מתחתנים.
ואני עוד חשבתי שאני המשוגעת של הקורס הזה.
העיקר שהיה שיעור משעשע. גם אם חלק מההומור יצא קצת שחור. (טוב. נו. אולי בעיקר בגלל זה)
אם חבר שלכם היה עובר בבת אחת משלוש סיגריות ביום לשלוש חפיסות ביום היתה נדלקת לכם נורה אדומה? הייתם מנסים לברר מה עובר עליו?
אז סיגריות באמת מגעילות אותי. אלכוהול מר לי מדי.
התמכרתי לשוקולד מריר. כמעט נגמלתי ואז נפלתי משלוש קוביות לשלוש חפיסות ליום. לאף אחד בסביבה שלי זה לא מוזר. לא מדליק שום נורה אדומה. אפילו הפסיכיאטרית לא מבינה למה לי לספר לה על זה. את אוכלת שוקולד? לכי לדיאטנית. לא למכון גמילה.
אז אני במשבר, ואני תוהה איך לצעוק את זה שמישהו ישים לב? כולם בטוחים שאני בסדר וממשיכים לדרוך עלי כרגיל...
יש פה מישהו, שללא מגבלות ההלכה, כנראה שהייתי מוצאת את עצמי באחד הלילות ישנה אצלו על הספה בסלון.
רק בספה
אפילו בלי לגעת.
פשוט בשביל ההרגשה של מקום בטוח ומכיל בלי לשפוט ובלי להיכנס למיגננה.
פשוט בשביל להניח את הראש, להרפות ולנוח. בלי משחקים של כבוד או מניפולציות.
הייתי שמה את הראש על הספה וסוף וסוף נרדמת עם מעט שלווה. גם אם היא רק לרגע. גם כשאני יודעת שעוד שניה אני יוצאת שוב לעולם הסוער. רק לשניה, פשוט כדי להחזיר לי לתודעה את האפשרות הזאת של שלווה, הכלה וביטחון. בלי שאלות ובלי איומים. (ובלי שמי שמולי ירגיש צורך להתגונן כשאני בסך הכל מספרת איך אני מרגישה) כבר מזמן שכחתי איך זה מרגיש...
נראה לי שיש פה מישהו כזה. לא יודעת אם בכלל יש לו ספה בסלון. אבל אני גם לא אבדוק. נשאר לי רק לחלום...
קורס.
ולא חשוב איזה קורס. תמיד מבולבלת תעשה פאדיחות והסתבכויות ופשלות שרק היא מסוגלת להן.
והאנשים ינידו את הראש במבוכה. או שהם לא ישימו לב בכלל אבל אני אהיה בטוחה שהם כן.
וגם כשאני אתפדח מהצל של עצמי, אני אעשה הצגה. אולי הצגה של מתפדחת. אבל לא איך שאני מתפדחת באמת.
וכמה שטויות וכמה חלומות...
נראה לי שהמדריך כבר לא יודע מה לעשות איתי. וגם זאת שיושבת על ידי לא יודעת... או שזה רק בראש שלי? והאם זה בכלל משנה?
הלוואי שאני אסיים את הקורס לפני שעצם העובדה שאני בקורס תגרום לי להתקף פסיכוטי.
(ועכשיו מה שחסר לי זה שמישהו מהחבר'ה יקלוט אותי כאן)
לילה טוב
חשבתי על זה הרבה.
אני חושבת שאני זקוקה למישהו שיגרום לי לאהוב את עצמי.
כבר דמיינתי. מישהו חסון, גבוהה ושרירי. עם ג'יפ כמובן.
הוא לא יסכים לעשות איתי סקס עד שאסתכל לו בעיניים ואגיד בשיא הרצינות שאני אוהבת אותי.
את הפסקת להאמין באהבה, הוא יגיד, התפקיד שלי הוא להחזיר אותך בתשובה.
נגור קרוב להורים. הם ישמרו על הילדים בערב כשהוא יקח אותי לטיול בג'יפ.
בתצפית שקטה ומהממת הוא יגיד לי לצעוק עד לכוכבים, כדי להשתחרר.
אחרי שנצעק הוא יושיב אותי צמוד אליו, ירים לי את הסנטר כדי שאסתכל אליו ויבקש שאגיד.
אני כמובן אפרוץ בבכי היסטרי והוא רק ילטף וירגיע.
כשנכנס חזרה לג'יפ אני אנסה לפתות אותו. הוא יתפוס לי חזק את היד ויגיד שהוא לא מוכן שאני אקשר ככה בין סקס לאהבה. הוא מאוד משתוקק להיות איתי בכל הגוף, אבל הוא לא מוכן לעשות את זה עד שאבין שאני ראויה לאהבה גם בלי זה.
אני שוב אבכה, והוא שוב ירגיע עד שאני ארדם עם הראש על הרגליים שלו. ככה ניסע הביתה.
כשנגיע הוא פשוט ירים אותי מהג'יפ למיטה, וילטף עד שאפסיק ליבב וארדם. רק אז הוא ישכב על ידי, יעטוף אותי בשתי ידיים ויעצום גם הוא עיניים.
אולי, אחרי הרבה מאמץ ותרגול, לילה אחד אני אצליח...
אני שונאת שהימים עוברים לי סתם.
זה בעצם הדבר שהכי מפחיד אותי.
כשאני מדמיינת את הגיהינום, אני מדמיינת תחושת החמצה גדולה ונוראית.
אין דבר יותר שורף מזה.
ובכל זאת החגים עוד רגע מסתיימים, ואני תוהה מה קיבלתי, והאם באמת גדלתי השנה?
שונאת את הריח של עוד יום שנשרף.
השבוע היה יום שהתלבטתי אם ללכת למיון נשים או למיון פסיכיאטרי.
המכה שכאבה באופן לא הגיוני בלבלה אותי.
בסוף מרוב התלבטות נשארתי בבית.
אין ספק שאני במקום אחר.
מקום הזוי.
הלוואי שגם טוב.
אני ישנה המון, שורפת ימים שלמים על "לשרוד", אבל אני גם מגדלת משהו בבטן.
ואולי זה כמו הסוכה, גם כשאתה ישן שם אתה מקיים מצווה.
בשיעור הערב חשבתי עליכם. דיברו שם על ביטחון בה'.
על כמה זה קשה להרפות. לעזוב את המושכות, לוותר על השליטה.
מישהי הזכירה שיר של אביתר בנאי. אני לא מכירה את השיר, אבל היא אמרה משהו על ליפול אחורה ולדעת שהוא יתפוס אותך.
אני תוהה כמה נשים בשיעור באמת ניסו את העניין, והאם אני אהיה מסוגלת לדבר כזה גם במובן הרוחני של המילה.
וכמה בעצם אני רוצה להרפות. להרגיש חופשיה.
וכמה חבל לי שנגמר סוכות.
אהבתי לישון בחוץ, ביישוב שלנו שבו מקפידים על לנעול כל לילה חלונות ודלתות.
לדעת שיש בלילות האלה תוספת שמירה, אם לא של צה"ל אז של מישהו אחר מלמעלה.
אהבתי להרגיש עטופה ומחובקת, בתוך הסוכה הקלילה שלנו.
לא רוצה שיגמר.
רוצה עוד קצת להסתתר.
להתחפר.
לברוח.
להתחבא.
"יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה חון כי יבחון לב עקוב להכינה קומה נא אלהינו עזי עזה נא יי לשועתנו האזינה..."
נכון.
הוא לא רופא, ולא יודע לנגן בגיטרה.
הוא גבוה אבל ציפלון כל כך שלפעמים אני פוחדת להישען.
והוא עסוק, כי הוא מטפל בילדות. אני כבר איבדתי את היכולת הזאת ממזמן.
הוא דואג להן.
והוא איש של מילים.
ואני אוהבת מילים.
מילים מדוייקות עד כאב, מילים יפות, מילים מצחיקות...
הוא יודע לכתוב.
הוא עובד בלכתוב...
ולפעמים הוא כותב גם לי.
זה כמובן לא שלו, אבל כל כך מתאים לו...
אם לפעמים קשה מאוד המועקה
האנשים נראים זרים ומתנכרים
שירי יבוא כמו אדם שעל הסף חיכה
כדי לקחתך אל החופים המוארים.
אם לפעמים אתה מקדים להתעורר
וקצה חלום כמו ספק מטריד אותך
שירי יבוא זהיר מאוד אתך להיזכר
שהבדידות שלי עברה בבדידותך.
עוד שיר אחד אני שומר למענך
אני רוצה להקיפך במילותי
אני נותן לך את השיר
עשי בו כרצונך
ושעותייך יקרבו אל שעותי.
אל תשכח השיר שלך הוא נאמן
הוא יתחבר מצערי ותקוותי
וכשתביטי בפני תדעי שכל הזמן
אני כותב לך מכתבים במחשבתי.
(רחל שפירא)
ראיתי פעם אחת.
ואז עוד פעם.
ושוב...
ואני פשוט נהנית.
מתי תהיה תוכנית על מאזוכיסטים? ומתי על שובניסטיות?
