מעבר להרי החושך

לחולים במחלת נפש #947

"אני רוצה לעזור לך, רק תגידי לי איך"

כאילו, נראה להם שאם הייתי יודעת איך הייתי נשארת במצב הזה?!?!?

כל פעם שקשה נכנס לי לראש מן גבר אידיאלי שכזה. לא מישהו שאני מכירה מהמציאות. מישהו שהלבשתי עליו כל מה שרציתי. אולי יום אחד אני אברא לי אותו בספר.

בזמן האחרון הוא רופא. ויש לו כתפיים רחבות שאפשר גם לבכות עליהן.
והוא חכם ומבין ואומר לי שאני חכמה ואמיצה וגיבורה.
לא, הוא לא מנסה להגיד לי שאני יפה. אני שונאת שמשקרים לי.

ואבא שלו לא מטריד מינית, אבל אמא שלו מקסימה בדיוק כמו חמותי.

וכשאני עצובה וכועסת הוא לא מנסה לפתור את זה בסקס. וגם כואב לו כשכואב לילדים שלו. וגם כשכואב לי.
והוא גדול וחזק וחסון. וגם נראה כזה. והוא גם מרחם עלי אבל גם מאמין בי. יודע בוודאות את הדרך בה הוא צריך להוליך אותי.
והוא לא פוחד מהדרך. ולא אכפת לו שנלך לאט. והוא באמת שמח על כל צעד שעשיתי.
והוא לא מוותר לי. וגם לא עלי.

והוא מחבק ומכרבל כזה, והוא אף פעם לא שוכח לשים דאודורנט.

והוא יודע לנגן בגיטרה. מבקש שאשיר לו.

יש רגעים שאני כל כך בטוחה ומאמינה בעצמי, שברור לי שמגיע לי מישהו כזה.
שאר הזמן אני אפילו לא יודעת מה בעלי מצא בי. אפילו לו אני לא ראויה.

בכולופן, אין מישהו כזה. אבל כיף לפנטז...

נ.ב

מצאתי ספר שנקרא "הרי החושך". אולי יום אחד אני עוד אפצח את הסוד שלהם...

אני לא אכחיש את חיבתי למחטים... אבל כרגע יש לפני סידרה ארוכה של בדיקות דם, חיסונים ולסיום אינפוזיה. (תקנאו!)

אז לתרום דם כרגע אני לא יכולה. 

אבל אם אתם יכולים... עכשיו זה בדיוק הזמן!

הדקירה בדרך כלל לא באמת כואבת. (אבל אני נהנית מהמבט החצי מעריץ חצי מודאג של החובש) ואחר כך קצת סובלים מלחץ דם נמוך, מעייפות ותשישות... אבל לא להרבה זמן. 

בזמן החגים תמיד יש מחסור גדול יותר במנות דם, כי יש פחות זמן להתרים, ופחות אנשים שיש להם זמן לתרום. לכן בימים אלה זה בדיוק הזמן.

לא באמת צריך להיות מזוכיסטים, רק להיות בריאים ועם לב טוב. 

ולמאמינים, הצלת חיים תמיד מוסיפה לכם נקודות זכות בשמים :) 

אז יאללה, לכו על זה!

ושתהיה שנה דבש לכולם!

אני לא פה.

זאת אשליה אופטית.

אני באופן כללי לא נמצאת.

אני לא אני.

אבל זה טוב.

ההרפתקה המטורפת והכואבת שלי מתקדמת. בקרוב נעשה לה סקירת מערכות.
אני חרמנית בטירוף אבל לא מוכנה שיגעו בי.
הכל כואב.
הבטן. הגב.

הרגש התחרפן לגמרי.
יש ימים שאני לא מרגישה.
יש ימים של בכי.

ועכשיו ערב חג אני פשוט פוחדת.

רועדת כמו אחרון אנשי תנועת המוסר.

אולי בכל זאת בעלי הצליח להשפיע עלי משהו.

הנשמה שלי כזאת חסידית, והוא כזה ליטבק... ודווקא הוא רגוע עכשיו. תלמיד הרב קוק. בטוח. שלו.

אז אני פה כדי לאחל לכם שנה טובה, מלאת שמחות והרפתקאות.
וגם כבר לבקש סליחה שנעלמתי, וכנראה שאיתי לבינתיים גם המאנצ' דוסים. אם למישהו מתחשק להרים את הכפפה אז הוא מוזמן בשמחה...

אני אסיים במילים שקצת משקפות את הפחד שלי.
הן שייכות ליום כיפור, אבל יש כאלה שאומרים אותן בכל יום...

וַאֲנִי נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, נִמְאָס בְּעֵינַי וּשְׁפַל אֲנָשִׁים:
וְאֵין לְעַבְדְּךָ כֹּל לְכַבְּדֶךָ, לְהָשִׁיב לְךָ גְמוּל עַל חֲסָדֶיךָ:
כִּי הִרְבֵּיתָ טוֹבוֹת אֵלָי, כִּי הִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ עָלָי:
וְרַב שִׁלּוּמִים לְךָ חֻיַּבְתִּי, כִּי עָשִׂיתָ טוֹבוֹת אִתִּי:
וְלֹא חֻיַּבְתָּ לִּי גְּמוּלֶיךָ, כָּל טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:
עַל הַטּוֹבוֹת לֹא עֲבַדְתִּיךָ, אַחַת לְרִבּוֹא לֹא גְמַלְתִּיךָ:
אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה נָּא כְמוֹ, לֹא יָדַעְתִּי סְפוֹרוֹת לָמוֹ:
וּמָה אָשִׁיב לָךְ וְהַכֹּל שֶׁלָּךְ, לְךָ שָׁמַיִם אַף אֶרֶץ לָךְ:
יַמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּם בְּיָדֶךָ, וְכֻלָּם יִשְׂבְּעוּן מִיָּדֶךָ:
וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאנֶךָ, וַחֲפֵצִים לַעֲשֹוֹת רְצוֹנֶךָ:
וְאֵיךְ נַעֲבוֹד וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, וְלִשְׂרֵפַת אֵשׁ בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ:
וְאֵיךָ נַעֲבוֹד וְאֵין זֶבַח וּמִנְחָה, כִּי לֹא בָאנוּ אֶל הַמְּנוּחָה:
וּמַיִם אַיִן לְהַעֲבִיר טֻמְאָה, וַאֲנַחְנוּ כְּדָוָה טְמֵאָה:

או מה תלמידים רוצים. וגם מה כמה כאלה שכנראה לא היה להם את זה בתור תלמידים ועד היום הם מבולבלים...

כזה.

מישהו שרוצה את טובתי. שיודע איך להביא אותי לשם ודורש מעצמו וממני עד הסוף.

קשוח טוב כזה.

כנראה שמשהו עדיין חסר.

ועוד יותר מבלבל. 

אני יודעת שנעלמתי.

לא, זה לא קשור לאלול.

התחלתי הרפתקה חדשה, היא קצת מסוכנת (אם תשאלו את הרופאה שלי) אבל אני מאמינה שהיא תגמר בטוב. או לפחות לא ברע.

בכולופן זאת הרפתקה מעייפת.

אני עוד אכתוב על ההרפתקה ובכלל

אבל בינתיים דגים שבים רועדים, וגם אני. 

חודש טוב

ברגעים אלו ממש, הדבר שהכי הייתי רוצה להיות זה היצור הצהבהב הזה, מהשירים. 

לצבוע את העולם בצבעים נעימים ומרגיעים. לחבק את כולם ולהביא טוב... 

כמה שהייתי רוצה...

יש בנים שנמשכים לבנים.

יש בנות שנמשכות לבנות.

יש בנים שנמשכים לבנות.

יש בנות שנמשכות לבנים.

יש כאלה שעוד לא החליטו.

יש כאלה שהם גם וגם.

עד כאן הכל בסדר וכולם מבינים ומסכימים (לפחות כל עוד הסקס שלכם נשאר אצלכם. כאילו, יש כאלה שלא ירצו לראות זוג מתנשק ברחוב גם אם מדובר בגבר ואישה נשואים)

יש גברים כוחניים.

יש גברים שמטרידים מינית.

יש גם נשים כוחניות, ולא תאמינו, אבל נשים גם יכולות להטריד מינית.

אז למה תמיד בכתובת לפניה במקרה של הטרדה מינית יש אישה? מישהו בדק אותה? ביקש תעודת יושר? ראיון עם פסיכולוג?

בשלב מסויים, אחרי שקלטתי שנדחפו לי אצבעות למקום מסויים ולדעתי זה לא היה לגמרי לצורך, ובכל מקרה הרגיש ממש לא נעים, חשבתי לפנות לכתובת הזאת... עד שקלטתי: הכתובת לפניות בנושא הטרדה מינית היא זאת ש... נכון. 

אבסורד? כן.

לא הגיוני? דווקא הגיוני ממש.

אני מאמינה שהיא נהנית לשמוע סיפורים כאלה, היא גם עובדת סוציאלית, כל אדם צריך להנות מהעבודה שלו... כל עוד זה נגמר בהנאה שנשארת אצלה בראש, בלי שום פעולה, זה נראה לי על גבול הלגיטימי... הבעיה מתחילה כשהיא מתחילה לעשות... ואז אין למי לפנות.

מסתבר שהמציאות תמיד עולה על הדימיון.

שבוע טוב!

וברכת הטוב והמיטיב, והבאת הרוגי ביתר לקבורה ועוד שלל תיאורים שרק מזוכיסטים נהנים לקרוא...

חג קיטשי ושמח גם לכם! 

תראה, זה אולי לא היה בכוונה, אבל במשך המון זמן עבדנו על מחיקת האישיות שלי ומחיקת כמה אינסטינקטים בסיסיים.

עשינו את זה בשבילך ובגללך. כי אתה האמנת שזה נכון ואני האמנתי בך.

אי אפשר עכשיו להגיד לי לא להיות תלותית, או לחשוב שאני אדע מה טוב לעצמי.

זה כמו לקחת גור של חיית בר, לביית אותו ואז לשלוח אותו לטבע. זה מסוכן. אפילו מאוד מסוכן. 

לעולם אל תדמיין אפילו שיש לי אחריות על עצמי או איזה שיקול דעת נורמלי. כל עוד לא עזרת לי לאט לאט לבנות מחדש אחד כזה, הוא לא יצמח מעצמו...