לפני 5 שנים. 8 בדצמבר 2018 בשעה 18:26
ישבתי באוטובוס החשוך. הראש של הנסיכה הקטנה על הברך שלי ובכיתי בשקט.
חשבתי על הברית של התינוק שאני נושאת. כנראה שלא אזכה להשתתף בה.
אדם אחר ואכזר לא מתכנן לוותר על הנוכחות באירוע ואני לא אעמוד במפגש איתו. בטח לא אחרי לידה.
חשבתי על התינוק שיאלץ לחכות עד שמישהו יתפנה לקחת אותו לאמא. חשבתי על הבנות שלי, את מי אמנה לשמור עליהן שלא יפגעו? הרי יסתובב שם אדם אכזר שפוגע בבנות...
ישבתי ובכיתי בלי קול. מקווה ללדת כמה שיותר מאוחר. הלוואי שבשבוע 43... רוצה תינוק אבל לא רוצה את הסבא הרע שלו.
ואז בעלי קרא לי. כבר לרגע חשבתי שהוא הבחין בחושך בדמעות שזלגו בגלל אבא שלו. אבל לא. הוא רק שאל בבהלה אם המטריה אצלי או ששכחנו אותה בתחנה.
טוב שמישהו פה מחובר למציאות...
