מעבר להרי החושך

כמו כל יהודיה טובה, וכמו כל יהודי טוב, גם אני מקווה לקום מחר לבוקר שבו לא נצטרך לשיר אץ הקינה הזאת. 

למרות שבביצוע הזה יש לה מנגינה כל כך נוגה ויפה:

אבל נראה לי שסבלנו וכאבנו מספיק. 

וכבר מגיע לנו אפטר קייר, נכון?

נ.ב

אני אוהבת ערים ותלים, אבל עוד יותר ערים שנבנות על תילן. 

אני אוהבת את חודש אב.

נכון, ג'יפה בלי כביסה, ואני כבר משתגעת בלי מוזיקה... אבל משהו במהות...

הרי חטאנו.  

ובמקום להוציא את הזעם ולחסל את עם ישראל, הקב"ה כילה חמתו בעצים ובאבנים.

זה כאב לנו. 
ממש כאב לנו. 
עדיין כואב. 
ועצוב.

אבל יש בכאב הזה משהו מתוק.

כעס עם חמלה.

עונש במינון הכי מדויק שיכול להיות. 

קושי שנוגע בעמקי הנשמה. 

צמא נשגב.

ורק, אבל רק אחרי שקוראים את כל מגילת איכה, אפשר להגיד בקול הכי מתרפק שיש: 

הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם 

התשובה של אב היא עצובה אבל גם עמוקה ורומנטית. אני אוהבת אותה. לא שהייתי רוצה שוב פעם את הסרט הרע הזה, אבל אני אוהבת להיזכר בו וללמוד, מה זאת אהבה...

היום ראיתי כוכבים. 

חא בשמיים... 

במקלחת. 

זה מצחיק, תמיד הייתי בטוחה שרק בקומיקס או בסרטים מציורים "רואים כוכבים". 

אני מהאלה שלא תמיד רואים מה שאחרים רואים. 

כשאני חוטפת סחרחורת ועומדת להתעלף (ואם לא מחשיבים ניתוח בהרדמה אז בעצם תמיד רק עמדתי להתעלף. לא התעלפתי) נהיה לי לבן בעיניים. 

שנים לקח לי להבין מה זה השחור הזה שאנשים מדברים עליו. כי אצלי כשהצבע אוזל בד"כ נהיה לבן. 

אבל הערב ראיתי כוכבים. אבל לא בעיגול מסודר כמו בציורים.

הם הבזיקו ונעלמו בגבהים ובמרחקים שונים בלי סדר. 

אבל לא היתה לי סחרחורת. גם לא חטפתי שום מכה בראש. יש איזה עניין בריאותי שאולי קצת מדאיג, ומחר אני בלאו הכי הולכת לרופא, אבל כשהתלוננתי פעם לרופא אף אוזן גרון שיש לי ציפצופים באוזניים (זה קורה כשיש דלקת רצינית) הוא אמר שאם אני שומעת קולות שלא קיימים זה כבר תפקיד של פסיכיאטר, לא שלו...

אז תגידו, למי מספרים על כוכבים? כאלה מנצנצים ויפים שבאו לבקר אותי במקלחת...

מרחוק זה אולי נראה שפיתחתי פטיש של מגדלורים, אבל סתם יש לי חולשה למקומות רומנטים... 

והים הוא אכזרי ורומנטי. 

יצא לי קצת מפגר. 

זה לא ממש מה שרציתי להגיד שם. 

אבל אני מבולבלת ואני על סף התקף, אז תסלחו לי? 

נראה לי כל אחד מפרש את המילה קצת אחרת לגמרי.

ב50 גוונים (בסרט) זה היה נשמע כאילו הרומנטיקה קצת סותרת את הבדסמ.

אבל תגידו לי, יש דבר יותר רומנטי מבחורה שמתעלפת לזרועות הבחור שלה? (סטייל הכריכה של חלף עם הרוח)

מלוחם פצוע וחובשת יפיפיה? (סטייל מלחמת השחרורה) (חולה על הקטעים האלה שהוא מסביר לה איך להוציא לו את הכדור מהבטן)

אפילו התקף חצי פסיכוטי יכול להיות רומנטי. אם היא משתגעת ומנסה לזרוק דברים או לפגוע בעצמה, והוא הולך איתה מכות, מחזיק אותה חזק עד שהיא נכנעת לכח שלו ונרגעת. 

אאאה... זה בעצם יכול להיות רומנטי רק אם מותר לו לגעת בה.

כשהיא בפאניקה והוא רק יכול להגיד לה שהוא אוהבת אותה ושתצא מיזה, זה כבר לא כזה רומנטי.

על סף התקף. 

חייבת להחזיק מעמד

כי אין מי שיחזיק אותי בכח...

אתמול הייתי אצל הרופאת נשים. בדיקה שגרתית. 

אני על הכיסא, והיא:

"מה זה כל הפצעים האלה על הרגליים?!?!?"

אני מגמגמת. כמעט מתנצלת.

זה עקיצות... שגרדתי...

ובברך זה כי נפלתי...

אחר כך כשהיא דיברה על BMI ופוריות ואני אמרתי שבעלי לא מרשה שיהיה לנו משקל בבית, תהיתי אם היא השתכנעה יותר לגבי ה"עקיצות ברגל".

בכולופן היא לא קראה לעובדת סוציאלית. אלא אם ה"טכנאית אולטרסאונד מתלמדת" היא אחת סמויה. אבל נשאיר את זה לסרטי פעולה על המוסד. 

לי יש סרטים אחרים לאכול עכשיו... 

החופש הגדול זה בדיוק הזמן לגלות מי שולט ומנהיג באמת, 

ומי רק חושב שהוא שולט...

נ.ב

יש פה כאלה שהן רק נשלטות והגבר הדומננטי שלהן לוקח קורס קיץ... 

תתפללו עלי. 

ילדה בת שבע שבטוחה שאני השפחה שלה, זה לא הסוג של המזוכיזם האהוב עלי. :)

טיפים משולטים ונשלטים כאחד יתקבלו בברכה.

חופש שמח ובטוח לכולם!

נדמה לי שכל אדם שפוי שרואה שפוגעים לו בילד ירגיש משהו.

אני יודעת את זה כי פעם הייתי שפויה.

וכעסתי, וכאבתי, וחמלתי על הנסיכה הקטנה...
אבל כבלו לי את הידיים מאחורי הגב. וזה לא קל. גם אם זה רק מטפורית.

לטפל ולעצור את המציק לא יכלו.
למרות שהרופא אמר שזה לא בריא לה לקטנה מה שעושים לה...

אני כבר השתגעתי מרוב כאבים, אז במקום לטפל בו, טיפלו בי.
עצוב לך מדי? כואב לך מדי?

מה הבעיה?
אפשר להקהות את הרגש!

אחרי שטיפול קוגנטיבי לא לגמרי עזר, עברנו לכדורים. העיקר שיפסיק לכאוב לי כשפוגעים בבת שלי.

למדתי שאמא עם רגשות וחמלה לילדים שלה, זאת אמא בעייתית שמונעת מהילדים שלה לחיות נורמלי.

שהבנות שלי צריכות להיפגע ולהיפגש עם אנשים בעיתיים מאוד, כדי לחוות את העולם.

שבוע שעבר היה עמוס. והסופ"ש עוד יותר.

יצא שכמה ימים ברצף לא לקחתי את הכדורים מוחקי הרגש שהפסיכיאטר רשם לי.

והרגשתי.

וחמלתי, וכאבתי ובכיתי...

פעם מורה חכמה אמרה לי שאדישות זה הכי גרוע. יותר גרוע מלכעוס או לשנוא. כי זה מראה שלא אכפת לך. שאתה לא רוצה שום קשר...

הבוקר חזרתי לקחת את הכדורים שהופכים אותי לאמא שאדישה לבנות שלה.
כי, ככה אומרים, ככה מתנהגת אמא טובה.

תוכל לספר להן?
שלפני שהכדורים חזרו להשפיע בכיתי והתפללתי עליהן? תוכל להגיד להן שבלי הכדורים אני חולת אהבה? שאני אוהבת אותן...

אל תנסו להבין
גם אני לא הצלחתי

כמה תובנות

לחץ גורם לי לדבר הרבה כאילו בלעתי פטיפון. נראה לי שזה טריק כזה שנתקע לי מהקורס מדריכי טיולים.

היו שם אנשים טובים. מיוחדים.
אבל היה מוזר לראות דתיים שעובדים את החברה שלהם יותר ממה שהם עובדים את אלוקים.

אני תוהה האם גם אני קצת כזאת?

עבודה זרה בשיתוף.

כל הזמן אמרתי שזה (לפצוע את עצמי וכאלה) דפוק.

וכולם ניסו להסביר לי שזה לא.

תמשיכו חבר'ה, אולי בסוף אני אצליח להאמין בזה.

ועכשיו, כשהלחץ קצת ירד, וחזרתי להיות טרמפולינה או ספסל, בא לי לבכות את כל האיכסה שנדחס לי לפני כמה שבועות ללב. וגם את סוף שנה אני רוצה לבכות. סיומים ופרידות אף פעם לא היו הצד החזק שלי.

והקיץ...

נראה לי בגלגול הקודם הייתי ערפד. השמש קשה לי לא פחות מהחושך המוקדם של החורף.

והמלחמות של הקיץ.

וכל הימי זיכרון שנשארו לנו מהן.

ורק הסינוסים שלי כאילו אמצע החורף.
ואם אני אבכה החוצה את כל מה שמציק לי, אני אחטוף כזאת סתימה באף...

ותגידו, גם לכם בנצ'י גופשטיין כותב שהוא צריך אתכם? אני תוהה אם זה בגלל שאני גרה כמעט בתוך כפר ערבי, כאילו, כל המתנחלים מקבלים הודעות כאלה?

אדרנלין עושה טוב, נכון? גם שוקולד. מזל שמותר לי...