מעבר להרי החושך

יש פה מישהו, שללא מגבלות ההלכה, כנראה שהייתי מוצאת את עצמי באחד הלילות ישנה אצלו על הספה בסלון. 

רק בספה

אפילו בלי לגעת. 

פשוט בשביל ההרגשה של מקום בטוח ומכיל בלי לשפוט ובלי להיכנס למיגננה. 

פשוט בשביל להניח את הראש, להרפות ולנוח. בלי משחקים של כבוד או מניפולציות. 

הייתי שמה את הראש על הספה וסוף וסוף נרדמת עם מעט שלווה. גם אם היא רק לרגע. גם כשאני יודעת שעוד שניה אני יוצאת שוב לעולם הסוער. רק לשניה, פשוט כדי להחזיר לי לתודעה את האפשרות הזאת של שלווה, הכלה וביטחון. בלי שאלות ובלי איומים. (ובלי שמי שמולי ירגיש צורך להתגונן כשאני בסך הכל מספרת איך אני מרגישה) כבר מזמן שכחתי איך זה מרגיש... 

נראה לי שיש פה מישהו כזה. לא יודעת אם בכלל יש לו ספה בסלון. אבל אני גם לא אבדוק. נשאר לי רק לחלום... 

קורס. 

ולא חשוב איזה קורס. תמיד מבולבלת תעשה פאדיחות והסתבכויות ופשלות שרק היא מסוגלת להן. 

והאנשים ינידו את הראש במבוכה. או שהם לא ישימו לב בכלל אבל אני אהיה בטוחה שהם כן. 

וגם כשאני אתפדח מהצל של עצמי, אני אעשה הצגה. אולי הצגה של מתפדחת. אבל לא איך שאני מתפדחת באמת. 

וכמה שטויות וכמה חלומות... 

 נראה לי שהמדריך כבר לא יודע מה לעשות איתי. וגם זאת שיושבת על ידי לא יודעת... או שזה רק בראש שלי? והאם זה בכלל משנה? 

הלוואי שאני אסיים את הקורס לפני שעצם העובדה שאני בקורס תגרום לי להתקף פסיכוטי. 

(ועכשיו מה שחסר לי זה שמישהו מהחבר'ה יקלוט אותי כאן)

לילה טוב

חשבתי על זה הרבה. 

אני חושבת שאני זקוקה למישהו שיגרום לי לאהוב את עצמי.

כבר דמיינתי. מישהו חסון, גבוהה ושרירי. עם ג'יפ כמובן. 

הוא לא יסכים לעשות איתי סקס עד שאסתכל לו בעיניים ואגיד בשיא הרצינות שאני אוהבת אותי. 

את הפסקת להאמין באהבה, הוא יגיד, התפקיד שלי הוא להחזיר אותך בתשובה.

נגור קרוב להורים. הם ישמרו על הילדים בערב כשהוא יקח אותי לטיול בג'יפ.

בתצפית שקטה ומהממת הוא יגיד לי לצעוק עד לכוכבים, כדי להשתחרר.

אחרי שנצעק הוא יושיב אותי צמוד אליו, ירים לי את הסנטר כדי שאסתכל אליו ויבקש שאגיד. 

אני כמובן אפרוץ בבכי היסטרי והוא רק ילטף וירגיע.

כשנכנס חזרה לג'יפ אני אנסה לפתות אותו. הוא יתפוס לי חזק את היד ויגיד שהוא לא מוכן שאני אקשר ככה בין סקס לאהבה. הוא מאוד משתוקק להיות איתי בכל הגוף, אבל הוא לא מוכן לעשות את זה עד שאבין שאני ראויה לאהבה גם בלי זה. 

אני שוב אבכה, והוא שוב ירגיע עד שאני ארדם עם הראש על הרגליים שלו. ככה ניסע הביתה.

כשנגיע הוא פשוט ירים אותי מהג'יפ למיטה, וילטף עד שאפסיק ליבב וארדם. רק אז הוא ישכב על ידי, יעטוף אותי בשתי ידיים ויעצום גם הוא עיניים.

אולי, אחרי הרבה מאמץ ותרגול, לילה אחד אני אצליח...

אני שונאת שהימים עוברים לי סתם.
זה בעצם הדבר שהכי מפחיד אותי.

כשאני מדמיינת את הגיהינום, אני מדמיינת תחושת החמצה גדולה ונוראית.
אין דבר יותר שורף מזה.

ובכל זאת החגים עוד רגע מסתיימים, ואני תוהה מה קיבלתי, והאם באמת גדלתי השנה?
שונאת את הריח של עוד יום שנשרף.

השבוע היה יום שהתלבטתי אם ללכת למיון נשים או למיון פסיכיאטרי.
המכה שכאבה באופן לא הגיוני בלבלה אותי.

בסוף מרוב התלבטות נשארתי בבית.

אין ספק שאני במקום אחר.
מקום הזוי.
הלוואי שגם טוב.

אני ישנה המון, שורפת ימים שלמים על "לשרוד", אבל אני גם מגדלת משהו בבטן.
ואולי זה כמו הסוכה, גם כשאתה ישן שם אתה מקיים מצווה.

בשיעור הערב חשבתי עליכם. דיברו שם על ביטחון בה'.
על כמה זה קשה להרפות. לעזוב את המושכות, לוותר על השליטה.

מישהי הזכירה שיר של אביתר בנאי. אני לא מכירה את השיר, אבל היא אמרה משהו על ליפול אחורה ולדעת שהוא יתפוס אותך.
אני תוהה כמה נשים בשיעור באמת ניסו את העניין, והאם אני אהיה מסוגלת לדבר כזה גם במובן הרוחני של המילה.

וכמה בעצם אני רוצה להרפות. להרגיש חופשיה.

וכמה חבל לי שנגמר סוכות.

אהבתי לישון בחוץ, ביישוב שלנו שבו מקפידים על לנעול כל לילה חלונות ודלתות.
לדעת שיש בלילות האלה תוספת שמירה, אם לא של צה"ל אז של מישהו אחר מלמעלה.
אהבתי להרגיש עטופה ומחובקת, בתוך הסוכה הקלילה שלנו.

לא רוצה שיגמר.

רוצה עוד קצת להסתתר.

להתחפר.

לברוח.

להתחבא. 

"יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה חון כי יבחון לב עקוב להכינה קומה נא אלהינו עזי עזה נא יי לשועתנו האזינה..."

נכון.

הוא לא רופא, ולא יודע לנגן בגיטרה.

הוא גבוה אבל ציפלון כל כך שלפעמים אני פוחדת להישען. 

והוא עסוק, כי הוא מטפל בילדות. אני כבר איבדתי את היכולת הזאת ממזמן.

הוא דואג להן. 

והוא איש של מילים.

ואני אוהבת מילים.

מילים מדוייקות עד כאב, מילים יפות, מילים מצחיקות... 

הוא יודע לכתוב. 

הוא עובד בלכתוב...

ולפעמים הוא כותב גם לי.

זה כמובן לא שלו, אבל  כל כך מתאים לו...

אם לפעמים קשה מאוד המועקה
האנשים נראים זרים ומתנכרים
שירי יבוא כמו אדם שעל הסף חיכה
כדי לקחתך אל החופים המוארים.

אם לפעמים אתה מקדים להתעורר
וקצה חלום כמו ספק מטריד אותך
שירי יבוא זהיר מאוד אתך להיזכר
שהבדידות שלי עברה בבדידותך.

עוד שיר אחד אני שומר למענך
אני רוצה להקיפך במילותי
אני נותן לך את השיר
עשי בו כרצונך
ושעותייך יקרבו אל שעותי.

אל תשכח השיר שלך הוא נאמן
הוא יתחבר מצערי ותקוותי
וכשתביטי בפני תדעי שכל הזמן
אני כותב לך מכתבים במחשבתי.

(רחל שפירא)

ראיתי פעם אחת. 

ואז עוד פעם. 

ושוב... 

ואני פשוט נהנית. 

מתי תהיה תוכנית על מאזוכיסטים? ומתי על שובניסטיות? 

לחולים במחלת נפש #947

"אני רוצה לעזור לך, רק תגידי לי איך"

כאילו, נראה להם שאם הייתי יודעת איך הייתי נשארת במצב הזה?!?!?

כל פעם שקשה נכנס לי לראש מן גבר אידיאלי שכזה. לא מישהו שאני מכירה מהמציאות. מישהו שהלבשתי עליו כל מה שרציתי. אולי יום אחד אני אברא לי אותו בספר.

בזמן האחרון הוא רופא. ויש לו כתפיים רחבות שאפשר גם לבכות עליהן.
והוא חכם ומבין ואומר לי שאני חכמה ואמיצה וגיבורה.
לא, הוא לא מנסה להגיד לי שאני יפה. אני שונאת שמשקרים לי.

ואבא שלו לא מטריד מינית, אבל אמא שלו מקסימה בדיוק כמו חמותי.

וכשאני עצובה וכועסת הוא לא מנסה לפתור את זה בסקס. וגם כואב לו כשכואב לילדים שלו. וגם כשכואב לי.
והוא גדול וחזק וחסון. וגם נראה כזה. והוא גם מרחם עלי אבל גם מאמין בי. יודע בוודאות את הדרך בה הוא צריך להוליך אותי.
והוא לא פוחד מהדרך. ולא אכפת לו שנלך לאט. והוא באמת שמח על כל צעד שעשיתי.
והוא לא מוותר לי. וגם לא עלי.

והוא מחבק ומכרבל כזה, והוא אף פעם לא שוכח לשים דאודורנט.

והוא יודע לנגן בגיטרה. מבקש שאשיר לו.

יש רגעים שאני כל כך בטוחה ומאמינה בעצמי, שברור לי שמגיע לי מישהו כזה.
שאר הזמן אני אפילו לא יודעת מה בעלי מצא בי. אפילו לו אני לא ראויה.

בכולופן, אין מישהו כזה. אבל כיף לפנטז...

נ.ב

מצאתי ספר שנקרא "הרי החושך". אולי יום אחד אני עוד אפצח את הסוד שלהם...

אני לא אכחיש את חיבתי למחטים... אבל כרגע יש לפני סידרה ארוכה של בדיקות דם, חיסונים ולסיום אינפוזיה. (תקנאו!)

אז לתרום דם כרגע אני לא יכולה. 

אבל אם אתם יכולים... עכשיו זה בדיוק הזמן!

הדקירה בדרך כלל לא באמת כואבת. (אבל אני נהנית מהמבט החצי מעריץ חצי מודאג של החובש) ואחר כך קצת סובלים מלחץ דם נמוך, מעייפות ותשישות... אבל לא להרבה זמן. 

בזמן החגים תמיד יש מחסור גדול יותר במנות דם, כי יש פחות זמן להתרים, ופחות אנשים שיש להם זמן לתרום. לכן בימים אלה זה בדיוק הזמן.

לא באמת צריך להיות מזוכיסטים, רק להיות בריאים ועם לב טוב. 

ולמאמינים, הצלת חיים תמיד מוסיפה לכם נקודות זכות בשמים :) 

אז יאללה, לכו על זה!

ושתהיה שנה דבש לכולם!

אני לא פה.

זאת אשליה אופטית.

אני באופן כללי לא נמצאת.

אני לא אני.

אבל זה טוב.

ההרפתקה המטורפת והכואבת שלי מתקדמת. בקרוב נעשה לה סקירת מערכות.
אני חרמנית בטירוף אבל לא מוכנה שיגעו בי.
הכל כואב.
הבטן. הגב.

הרגש התחרפן לגמרי.
יש ימים שאני לא מרגישה.
יש ימים של בכי.

ועכשיו ערב חג אני פשוט פוחדת.

רועדת כמו אחרון אנשי תנועת המוסר.

אולי בכל זאת בעלי הצליח להשפיע עלי משהו.

הנשמה שלי כזאת חסידית, והוא כזה ליטבק... ודווקא הוא רגוע עכשיו. תלמיד הרב קוק. בטוח. שלו.

אז אני פה כדי לאחל לכם שנה טובה, מלאת שמחות והרפתקאות.
וגם כבר לבקש סליחה שנעלמתי, וכנראה שאיתי לבינתיים גם המאנצ' דוסים. אם למישהו מתחשק להרים את הכפפה אז הוא מוזמן בשמחה...

אני אסיים במילים שקצת משקפות את הפחד שלי.
הן שייכות ליום כיפור, אבל יש כאלה שאומרים אותן בכל יום...

וַאֲנִי נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, נִמְאָס בְּעֵינַי וּשְׁפַל אֲנָשִׁים:
וְאֵין לְעַבְדְּךָ כֹּל לְכַבְּדֶךָ, לְהָשִׁיב לְךָ גְמוּל עַל חֲסָדֶיךָ:
כִּי הִרְבֵּיתָ טוֹבוֹת אֵלָי, כִּי הִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ עָלָי:
וְרַב שִׁלּוּמִים לְךָ חֻיַּבְתִּי, כִּי עָשִׂיתָ טוֹבוֹת אִתִּי:
וְלֹא חֻיַּבְתָּ לִּי גְּמוּלֶיךָ, כָּל טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:
עַל הַטּוֹבוֹת לֹא עֲבַדְתִּיךָ, אַחַת לְרִבּוֹא לֹא גְמַלְתִּיךָ:
אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה נָּא כְמוֹ, לֹא יָדַעְתִּי סְפוֹרוֹת לָמוֹ:
וּמָה אָשִׁיב לָךְ וְהַכֹּל שֶׁלָּךְ, לְךָ שָׁמַיִם אַף אֶרֶץ לָךְ:
יַמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּם בְּיָדֶךָ, וְכֻלָּם יִשְׂבְּעוּן מִיָּדֶךָ:
וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאנֶךָ, וַחֲפֵצִים לַעֲשֹוֹת רְצוֹנֶךָ:
וְאֵיךְ נַעֲבוֹד וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, וְלִשְׂרֵפַת אֵשׁ בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ:
וְאֵיךָ נַעֲבוֹד וְאֵין זֶבַח וּמִנְחָה, כִּי לֹא בָאנוּ אֶל הַמְּנוּחָה:
וּמַיִם אַיִן לְהַעֲבִיר טֻמְאָה, וַאֲנַחְנוּ כְּדָוָה טְמֵאָה: