אני שונאת שהימים עוברים לי סתם.
זה בעצם הדבר שהכי מפחיד אותי.
כשאני מדמיינת את הגיהינום, אני מדמיינת תחושת החמצה גדולה ונוראית.
אין דבר יותר שורף מזה.
ובכל זאת החגים עוד רגע מסתיימים, ואני תוהה מה קיבלתי, והאם באמת גדלתי השנה?
שונאת את הריח של עוד יום שנשרף.
השבוע היה יום שהתלבטתי אם ללכת למיון נשים או למיון פסיכיאטרי.
המכה שכאבה באופן לא הגיוני בלבלה אותי.
בסוף מרוב התלבטות נשארתי בבית.
אין ספק שאני במקום אחר.
מקום הזוי.
הלוואי שגם טוב.
אני ישנה המון, שורפת ימים שלמים על "לשרוד", אבל אני גם מגדלת משהו בבטן.
ואולי זה כמו הסוכה, גם כשאתה ישן שם אתה מקיים מצווה.
בשיעור הערב חשבתי עליכם. דיברו שם על ביטחון בה'.
על כמה זה קשה להרפות. לעזוב את המושכות, לוותר על השליטה.
מישהי הזכירה שיר של אביתר בנאי. אני לא מכירה את השיר, אבל היא אמרה משהו על ליפול אחורה ולדעת שהוא יתפוס אותך.
אני תוהה כמה נשים בשיעור באמת ניסו את העניין, והאם אני אהיה מסוגלת לדבר כזה גם במובן הרוחני של המילה.
וכמה בעצם אני רוצה להרפות. להרגיש חופשיה.
וכמה חבל לי שנגמר סוכות.
אהבתי לישון בחוץ, ביישוב שלנו שבו מקפידים על לנעול כל לילה חלונות ודלתות.
לדעת שיש בלילות האלה תוספת שמירה, אם לא של צה"ל אז של מישהו אחר מלמעלה.
אהבתי להרגיש עטופה ומחובקת, בתוך הסוכה הקלילה שלנו.
לא רוצה שיגמר.
רוצה עוד קצת להסתתר.
להתחפר.
לברוח.
להתחבא.
"יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה חון כי יבחון לב עקוב להכינה קומה נא אלהינו עזי עזה נא יי לשועתנו האזינה..."
