|
|
|
או מה תלמידים רוצים. וגם מה כמה כאלה שכנראה לא היה להם את זה בתור תלמידים ועד היום הם מבולבלים...
כזה.
מישהו שרוצה את טובתי. שיודע איך להביא אותי לשם ודורש מעצמו וממני עד הסוף.
קשוח טוב כזה.
כנראה שמשהו עדיין חסר.
ועוד יותר מבלבל.
אני יודעת שנעלמתי.
לא, זה לא קשור לאלול.
התחלתי הרפתקה חדשה, היא קצת מסוכנת (אם תשאלו את הרופאה שלי) אבל אני מאמינה שהיא תגמר בטוב. או לפחות לא ברע.
בכולופן זאת הרפתקה מעייפת.
אני עוד אכתוב על ההרפתקה ובכלל
אבל בינתיים דגים שבים רועדים, וגם אני.
חודש טוב
ברגעים אלו ממש, הדבר שהכי הייתי רוצה להיות זה היצור הצהבהב הזה, מהשירים.
לצבוע את העולם בצבעים נעימים ומרגיעים. לחבק את כולם ולהביא טוב...
כמה שהייתי רוצה...
יש בנים שנמשכים לבנים.
יש בנות שנמשכות לבנות.
יש בנים שנמשכים לבנות.
יש בנות שנמשכות לבנים.
יש כאלה שעוד לא החליטו.
יש כאלה שהם גם וגם.
עד כאן הכל בסדר וכולם מבינים ומסכימים (לפחות כל עוד הסקס שלכם נשאר אצלכם. כאילו, יש כאלה שלא ירצו לראות זוג מתנשק ברחוב גם אם מדובר בגבר ואישה נשואים)
יש גברים כוחניים.
יש גברים שמטרידים מינית.
יש גם נשים כוחניות, ולא תאמינו, אבל נשים גם יכולות להטריד מינית.
אז למה תמיד בכתובת לפניה במקרה של הטרדה מינית יש אישה? מישהו בדק אותה? ביקש תעודת יושר? ראיון עם פסיכולוג?
בשלב מסויים, אחרי שקלטתי שנדחפו לי אצבעות למקום מסויים ולדעתי זה לא היה לגמרי לצורך, ובכל מקרה הרגיש ממש לא נעים, חשבתי לפנות לכתובת הזאת... עד שקלטתי: הכתובת לפניות בנושא הטרדה מינית היא זאת ש... נכון.
אבסורד? כן.
לא הגיוני? דווקא הגיוני ממש.
אני מאמינה שהיא נהנית לשמוע סיפורים כאלה, היא גם עובדת סוציאלית, כל אדם צריך להנות מהעבודה שלו... כל עוד זה נגמר בהנאה שנשארת אצלה בראש, בלי שום פעולה, זה נראה לי על גבול הלגיטימי... הבעיה מתחילה כשהיא מתחילה לעשות... ואז אין למי לפנות.
מסתבר שהמציאות תמיד עולה על הדימיון.
שבוע טוב!
וברכת הטוב והמיטיב, והבאת הרוגי ביתר לקבורה ועוד שלל תיאורים שרק מזוכיסטים נהנים לקרוא...
חג קיטשי ושמח גם לכם!
תראה, זה אולי לא היה בכוונה, אבל במשך המון זמן עבדנו על מחיקת האישיות שלי ומחיקת כמה אינסטינקטים בסיסיים.
עשינו את זה בשבילך ובגללך. כי אתה האמנת שזה נכון ואני האמנתי בך.
אי אפשר עכשיו להגיד לי לא להיות תלותית, או לחשוב שאני אדע מה טוב לעצמי.
זה כמו לקחת גור של חיית בר, לביית אותו ואז לשלוח אותו לטבע. זה מסוכן. אפילו מאוד מסוכן.
לעולם אל תדמיין אפילו שיש לי אחריות על עצמי או איזה שיקול דעת נורמלי. כל עוד לא עזרת לי לאט לאט לבנות מחדש אחד כזה, הוא לא יצמח מעצמו...
כמו כל יהודיה טובה, וכמו כל יהודי טוב, גם אני מקווה לקום מחר לבוקר שבו לא נצטרך לשיר אץ הקינה הזאת.
למרות שבביצוע הזה יש לה מנגינה כל כך נוגה ויפה:
אבל נראה לי שסבלנו וכאבנו מספיק.
וכבר מגיע לנו אפטר קייר, נכון?
נ.ב
אני אוהבת ערים ותלים, אבל עוד יותר ערים שנבנות על תילן.
אני אוהבת את חודש אב.
נכון, ג'יפה בלי כביסה, ואני כבר משתגעת בלי מוזיקה... אבל משהו במהות...
הרי חטאנו.
ובמקום להוציא את הזעם ולחסל את עם ישראל, הקב"ה כילה חמתו בעצים ובאבנים.
זה כאב לנו.
ממש כאב לנו.
עדיין כואב.
ועצוב.
אבל יש בכאב הזה משהו מתוק.
כעס עם חמלה.
עונש במינון הכי מדויק שיכול להיות.
קושי שנוגע בעמקי הנשמה.
צמא נשגב.
ורק, אבל רק אחרי שקוראים את כל מגילת איכה, אפשר להגיד בקול הכי מתרפק שיש:
הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם
התשובה של אב היא עצובה אבל גם עמוקה ורומנטית. אני אוהבת אותה. לא שהייתי רוצה שוב פעם את הסרט הרע הזה, אבל אני אוהבת להיזכר בו וללמוד, מה זאת אהבה...
היום ראיתי כוכבים.
חא בשמיים...
במקלחת.
זה מצחיק, תמיד הייתי בטוחה שרק בקומיקס או בסרטים מציורים "רואים כוכבים".
אני מהאלה שלא תמיד רואים מה שאחרים רואים.
כשאני חוטפת סחרחורת ועומדת להתעלף (ואם לא מחשיבים ניתוח בהרדמה אז בעצם תמיד רק עמדתי להתעלף. לא התעלפתי) נהיה לי לבן בעיניים.
שנים לקח לי להבין מה זה השחור הזה שאנשים מדברים עליו. כי אצלי כשהצבע אוזל בד"כ נהיה לבן.
אבל הערב ראיתי כוכבים. אבל לא בעיגול מסודר כמו בציורים.
הם הבזיקו ונעלמו בגבהים ובמרחקים שונים בלי סדר.
אבל לא היתה לי סחרחורת. גם לא חטפתי שום מכה בראש. יש איזה עניין בריאותי שאולי קצת מדאיג, ומחר אני בלאו הכי הולכת לרופא, אבל כשהתלוננתי פעם לרופא אף אוזן גרון שיש לי ציפצופים באוזניים (זה קורה כשיש דלקת רצינית) הוא אמר שאם אני שומעת קולות שלא קיימים זה כבר תפקיד של פסיכיאטר, לא שלו...
אז תגידו, למי מספרים על כוכבים? כאלה מנצנצים ויפים שבאו לבקר אותי במקלחת...
מרחוק זה אולי נראה שפיתחתי פטיש של מגדלורים, אבל סתם יש לי חולשה למקומות רומנטים...
והים הוא אכזרי ורומנטי.
