מעבר להרי החושך

אני אוהבת את חודש אב.

נכון, ג'יפה בלי כביסה, ואני כבר משתגעת בלי מוזיקה... אבל משהו במהות...

הרי חטאנו.  

ובמקום להוציא את הזעם ולחסל את עם ישראל, הקב"ה כילה חמתו בעצים ובאבנים.

זה כאב לנו. 
ממש כאב לנו. 
עדיין כואב. 
ועצוב.

אבל יש בכאב הזה משהו מתוק.

כעס עם חמלה.

עונש במינון הכי מדויק שיכול להיות. 

קושי שנוגע בעמקי הנשמה. 

צמא נשגב.

ורק, אבל רק אחרי שקוראים את כל מגילת איכה, אפשר להגיד בקול הכי מתרפק שיש: 

הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם 

התשובה של אב היא עצובה אבל גם עמוקה ורומנטית. אני אוהבת אותה. לא שהייתי רוצה שוב פעם את הסרט הרע הזה, אבל אני אוהבת להיזכר בו וללמוד, מה זאת אהבה...