מעבר להרי החושך

כשאני מותרת לבעלי, אני מרגישה שלפחות במשהו אחד יש לי תפקיד בעולם. משהו אחד שאני יעילה בו. 

אבל כשהוא לא יכול להנות ממני, אני מתחילה להשתגע, היאוש מחלחל ואני מנסה לחפש משמעות לחיים שלי. 

יכול להיות שיש להם עוד משמעות, אבל יותר כיף לי איתו. אני עייפה מדי לחיפושים. 

או אולי כמה נקודות.

למי שעוד לא ראה.

אני יצאתי מהורהרת:

הבדסמ

התשוקה.

בכל התשוקה למשהו שהוא לא לישון ולהפסיק להרגיש. 

אז הנה, אני כנראה יודעת מה יכול לעשות לי נעים. אןלי אפילו לגמור, אבל זה כבר לא מושך אותי. 

אני רק מחפשת מקום שקט להניח עליו את הראש.

אני יודעת. 

זה קצת מגדיר אותי כ-מתה. 

זה קצת מוות לא להשתוקק לכלום.

אבל זה שקט.

פשוט.

אז למה נכנסתי לפה שוב?

כשהכנתי מרק להערב, כשאני לא יודעת מתי השרב הזה ייגמר, אמרתי לעצמי שזה ממש מזוכיסטי לשתות מרק בחום הזה. 

אבל ככה זה ייקים. 

לא חשוב אם זה נעים או לא.

ליל שבת - חובה שיהיה מרק.

ואז נזכרתי בכם.

ואני עדיין רוצה לארגן מאנצ' דוסים.

זה יהיה קצת אחר לארגן אותו בלי סקרנות או תשוקה, אבל זה עדיין נראה לי חשוב. 

אז אני מקווה לגמור כמה בעיות בריאותיות (כן. כנראה כשהנשמה על מצב "מוות-זמני" הגוף מתחיל לקחת אותה ברצינות) ולחזור לעבוד על זה. 

תשמרו על עצמכם.

אני מזוכיסטית.

באופן אוטומטי זה שם אותי בדרך כלל בצד הנשלט של המשוואה.

זה גם ממש מתאים לי, כי אין כמו להיות ראש קטן.

לא עושה בלי פקודה, משאירה את ההיגיון ב-ש"ג. אומרים לי מה לעשות, ואז מרוצים ממה שעשיתי.

הפחד הכי גדול שלי זה לפגוע במישהו ולא לשים לב שפגעתי. (עכשיו תגידו שאני עושה את זה כל הזמן ויהיו לי סיוטים בלילה) 

אבל היו זמנים בהם פחות פחדתי. הייתי בטוחה בעצמי, והעזתי לקחת אחרי אנשים. 

לפעמים הובלתי אנשים לשטח.

גם בלילה בלי פנסים.

הכרתי היטב את המסלול, ידעתי איפה מתחיל השטח אש והחושים שלי היו מספיק מחודדים כדי לוודא כל הזמן שמי שהולך אחרי בסדר.

קורס מע"רים כמובן היה חובה.

אני נהנתי מהאחריות.

נהנתי לראות את הריגוש של החניכים.

אפילו נהנתי לראות אותם מקטרים ומתגברים.

זוכרת את הטיול הלילי שהחניכים נרדמו והמדורה הלכה ודעכה. הטמפרטורה בחוץ היתה מתחת לאפס. זוכרת איך ניערנו אותם באהבה ודאגה. הם כעסו, ואנחנו שמחנו שהם לא חוטפים היפותרמיה.

ו... לא תאמינו, אפילו נהנתי לעשות השכמות. לקדוח לכולם בשכל עוד לפני שהשמש קמה. 

לקחתי אחרי גם אנשים למסעות רוחניים. 
מי שלא גדל בתוך זה לא יבין את "תרבות הסמינריונים"  או השו"תים האינטרנטיים. אז אני רק אספר שלקחתי נערות, עירערתי להן את האמונה לגמרי, ואז עזרתי להן לבנות אחת חזקה ובוגרת יותר. 

אין סיפוק יותר גדול מלגלות שיש נערה שעוד זוכרת אותך ולטובה, שנים אחרי השחנ"ש ההוא בליל שבת. 

אבל עכשיו אני פוחדת. 

כי אני מבפנים לא מספיק בטוחה וחזקה.

ואף אחד לא מצליח להעביר אותי סמנריון.

לא של אמונה בה' ולא של אמונה בעצמי. 

בכלל, הרבה פעמים היה לי קשה לקבל מה שאמרו. התווכחתי, הקשתי, ושתיתי בצמא את התשובות ובעיקר את הספרים/מאמרים ששלחו אותי לקרוא.

ועכשיו, גם קשה לי לקבל דברים של אחרים, גם אין מי שיירצה בכלל לנסות להוליך אותי בדרך, גם אין זמן לצאת למסע כזה, וגם אני כבר יצאתי מהסטנדרט של ה"נורמלי" כשקיבלתי איבחון (כנראה שלא מדוייק, אבל בכל זאת...) מפסיכיאטר. אז אני אצטרך מסע מיוחד. "חינוך מיוחד" ככה קוראים לזה בבית ספר. 

בקיצור, לא מצליחה להוביל את עצמי. זקוקה לסיוע מבחוץ, ואין מושיע...

כמו שזה בטח אצל כולנו עכשיו,

שיר לערב חג:

רק אני מתיישבת לטקס יום הזיכרון על שיח ורדים.
דוקר ויפה.

כבר תקופה ארוכה שאני כמו תינוקת. 
אוכלת, שותה, ישנה ובוכה.

טוב, קצת פחות ישנה. 
וגם בקושי בוכה.

ושלבייביסיטר שלי נמאס ממני אני שמה לעצמי לבד סרט.

כן... נעלמתי... לא קוראת, לא כותבת ובעיקר לא מגיבה. לכלום. 

אני יוודעת. 

תינוקת, אמרתי לכם. 

אני עסוקה בלשרוד. 

פה ושם צצות שאלות ותהיות...

אז שוב:

זאת לא אני.

זה חלק מסרט שאולי הייתי רוצה לחיות בו.

זה סרט ישן.

ממש לא סרט בדס"מ.

זה האהוב שלה סותם לה את הפה.

זה ממש לא בקטע מיני, אבל זה מה שכיף בסיפור.

הוא קושר לה את הפה כי הוא חייב. כי הסיטואציה דורשת.

זה לא חלק ממשחק. זה אמיתי לגמרי. הוא אוהב אותה אבל המציאות אליה נקלעו ממש חייבה אותו לחסום לה את הפה. 

והוא ארכיאולוג!!!

מה צריך יותר מזה, אה? :) 

השנה בליל הסדר היינו יותר מדי בכורות.
לא באמת יותר מדי.
פשוט יותר מדי בכורות צעירים.
שיהיו בריאים ושיתבגרו כבר :)
הבכורות המבוגרים, כבר למדו לשלוט ביצר השליטה שלהם (חכו, אני עוד אגיע לעצמי. אבל אולי זה יהיה בפוסט אחר) אבל האחיינים שלי והנסיכה יורשת העצר שלי...
איך אומרים? היה פיצוץ.
חבורת מנהיגים שחייבים ורגילים להחליט הכל, נפגשת לליל סדר משותף, וגרוע מזה, שבת שלמה בבית של סבא וסבתא.
הבת שלי הפכה למכת בכורות כשהיא לא הפסיקה להכות את המכת בכורות של אחי.

בטח זאת לא פעם ראשונה שאני כותבת לכם על הנסיכה יורשת העצר שלי שבטוחה שהיא גם השולטת שלי.
פשוט תהיתי אם יש פה כאלה חולי שליטה מגיל אפס (עזבו את הקטע המיני. זה לא רלוונטי בגיל שלהם), שלמדו איך לנתב את זה לאפיקים חיוביים יותר מלרצות לקבוע הכל וללכת מכות על כל דבר. אני תוהה איך לעזור לגדולה שלי להפוך את הבכורה מקללה לברכה. יש למישהו טיפים?

פנטזיות

תרמתי דם!

כשהחובש שאל אם שתתי ואכלתי היום לא שיקרתי ואמרתי שהספקתי רק לשתות. מים. 

הוא נעץ בי מבט חודר ואמר שאתכבד מהוופלים והעוגיות ורק אז אחזור לתרום. הסברתי לו שאסור לי קמח חיטה... אז המבט שלו נהיה עוד

יותר רציני, והוא אמר שהוא מצטער, הם לא יכולים לעשות את זה כי זאת ממש התעללות.

לשניה פחדתי שזה מסוכן לחולה שיקבל את הדם ממני. הסברתי שקמתי לא מזמן (כמה שעות אבל מי סופר) כבר חשבתי לרוץ ולקנות משהו

שמותר לי לאכול... אבל אז הוא קלט את המבט המבוהל שלי ותיקן את עצמו: 

זאת התעללות בך.

אז נשמתי לרווחה וחייכתי. אהה... אז בסדר. 

סגרנו על זה שאם ההמוגלובין יהיה בסדר אני אשתה טרופית.

ההמוגלובין היה מעולה. המיטה שאפשר לתרום בה ביד שמאל (בכל זאת ערב פסח) היתה פנויה. החובש היה ג'ינג'י (אבל יצא שתרמתי אצל

החובשת) סיימתי, קיבלתי מדבקה ואז שתיתי טרופית! 

ותודו שטרופית זה אחד החלקים השווים בתרומת דם! מד"א זה הגוף היחיד שמחלק טרופיות לילדים מעל גיל 18... 

נסו ותהנו!