לפני 8 שנים. יום ראשון, 22 באפריל 2018 בשעה 21:13
אני מזוכיסטית.
באופן אוטומטי זה שם אותי בדרך כלל בצד הנשלט של המשוואה.
זה גם ממש מתאים לי, כי אין כמו להיות ראש קטן.
לא עושה בלי פקודה, משאירה את ההיגיון ב-ש"ג. אומרים לי מה לעשות, ואז מרוצים ממה שעשיתי.
הפחד הכי גדול שלי זה לפגוע במישהו ולא לשים לב שפגעתי. (עכשיו תגידו שאני עושה את זה כל הזמן ויהיו לי סיוטים בלילה)
אבל היו זמנים בהם פחות פחדתי. הייתי בטוחה בעצמי, והעזתי לקחת אחרי אנשים.
לפעמים הובלתי אנשים לשטח.
גם בלילה בלי פנסים.
הכרתי היטב את המסלול, ידעתי איפה מתחיל השטח אש והחושים שלי היו מספיק מחודדים כדי לוודא כל הזמן שמי שהולך אחרי בסדר.
קורס מע"רים כמובן היה חובה.
אני נהנתי מהאחריות.
נהנתי לראות את הריגוש של החניכים.
אפילו נהנתי לראות אותם מקטרים ומתגברים.
זוכרת את הטיול הלילי שהחניכים נרדמו והמדורה הלכה ודעכה. הטמפרטורה בחוץ היתה מתחת לאפס. זוכרת איך ניערנו אותם באהבה ודאגה. הם כעסו, ואנחנו שמחנו שהם לא חוטפים היפותרמיה.
ו... לא תאמינו, אפילו נהנתי לעשות השכמות. לקדוח לכולם בשכל עוד לפני שהשמש קמה.
לקחתי אחרי גם אנשים למסעות רוחניים.
מי שלא גדל בתוך זה לא יבין את "תרבות הסמינריונים" או השו"תים האינטרנטיים. אז אני רק אספר שלקחתי נערות, עירערתי להן את האמונה לגמרי, ואז עזרתי להן לבנות אחת חזקה ובוגרת יותר.
אין סיפוק יותר גדול מלגלות שיש נערה שעוד זוכרת אותך ולטובה, שנים אחרי השחנ"ש ההוא בליל שבת.
אבל עכשיו אני פוחדת.
כי אני מבפנים לא מספיק בטוחה וחזקה.
ואף אחד לא מצליח להעביר אותי סמנריון.
לא של אמונה בה' ולא של אמונה בעצמי.
בכלל, הרבה פעמים היה לי קשה לקבל מה שאמרו. התווכחתי, הקשתי, ושתיתי בצמא את התשובות ובעיקר את הספרים/מאמרים ששלחו אותי לקרוא.
ועכשיו, גם קשה לי לקבל דברים של אחרים, גם אין מי שיירצה בכלל לנסות להוליך אותי בדרך, גם אין זמן לצאת למסע כזה, וגם אני כבר יצאתי מהסטנדרט של ה"נורמלי" כשקיבלתי איבחון (כנראה שלא מדוייק, אבל בכל זאת...) מפסיכיאטר. אז אני אצטרך מסע מיוחד. "חינוך מיוחד" ככה קוראים לזה בבית ספר.
בקיצור, לא מצליחה להוביל את עצמי. זקוקה לסיוע מבחוץ, ואין מושיע...
