מעבר להרי החושך

כמו שזה בטח אצל כולנו עכשיו,

שיר לערב חג:

רק אני מתיישבת לטקס יום הזיכרון על שיח ורדים.
דוקר ויפה.

כבר תקופה ארוכה שאני כמו תינוקת. 
אוכלת, שותה, ישנה ובוכה.

טוב, קצת פחות ישנה. 
וגם בקושי בוכה.

ושלבייביסיטר שלי נמאס ממני אני שמה לעצמי לבד סרט.

כן... נעלמתי... לא קוראת, לא כותבת ובעיקר לא מגיבה. לכלום. 

אני יוודעת. 

תינוקת, אמרתי לכם. 

אני עסוקה בלשרוד. 

פה ושם צצות שאלות ותהיות...

אז שוב:

זאת לא אני.

זה חלק מסרט שאולי הייתי רוצה לחיות בו.

זה סרט ישן.

ממש לא סרט בדס"מ.

זה האהוב שלה סותם לה את הפה.

זה ממש לא בקטע מיני, אבל זה מה שכיף בסיפור.

הוא קושר לה את הפה כי הוא חייב. כי הסיטואציה דורשת.

זה לא חלק ממשחק. זה אמיתי לגמרי. הוא אוהב אותה אבל המציאות אליה נקלעו ממש חייבה אותו לחסום לה את הפה. 

והוא ארכיאולוג!!!

מה צריך יותר מזה, אה? :) 

השנה בליל הסדר היינו יותר מדי בכורות.
לא באמת יותר מדי.
פשוט יותר מדי בכורות צעירים.
שיהיו בריאים ושיתבגרו כבר :)
הבכורות המבוגרים, כבר למדו לשלוט ביצר השליטה שלהם (חכו, אני עוד אגיע לעצמי. אבל אולי זה יהיה בפוסט אחר) אבל האחיינים שלי והנסיכה יורשת העצר שלי...
איך אומרים? היה פיצוץ.
חבורת מנהיגים שחייבים ורגילים להחליט הכל, נפגשת לליל סדר משותף, וגרוע מזה, שבת שלמה בבית של סבא וסבתא.
הבת שלי הפכה למכת בכורות כשהיא לא הפסיקה להכות את המכת בכורות של אחי.

בטח זאת לא פעם ראשונה שאני כותבת לכם על הנסיכה יורשת העצר שלי שבטוחה שהיא גם השולטת שלי.
פשוט תהיתי אם יש פה כאלה חולי שליטה מגיל אפס (עזבו את הקטע המיני. זה לא רלוונטי בגיל שלהם), שלמדו איך לנתב את זה לאפיקים חיוביים יותר מלרצות לקבוע הכל וללכת מכות על כל דבר. אני תוהה איך לעזור לגדולה שלי להפוך את הבכורה מקללה לברכה. יש למישהו טיפים?

פנטזיות

תרמתי דם!

כשהחובש שאל אם שתתי ואכלתי היום לא שיקרתי ואמרתי שהספקתי רק לשתות. מים. 

הוא נעץ בי מבט חודר ואמר שאתכבד מהוופלים והעוגיות ורק אז אחזור לתרום. הסברתי לו שאסור לי קמח חיטה... אז המבט שלו נהיה עוד

יותר רציני, והוא אמר שהוא מצטער, הם לא יכולים לעשות את זה כי זאת ממש התעללות.

לשניה פחדתי שזה מסוכן לחולה שיקבל את הדם ממני. הסברתי שקמתי לא מזמן (כמה שעות אבל מי סופר) כבר חשבתי לרוץ ולקנות משהו

שמותר לי לאכול... אבל אז הוא קלט את המבט המבוהל שלי ותיקן את עצמו: 

זאת התעללות בך.

אז נשמתי לרווחה וחייכתי. אהה... אז בסדר. 

סגרנו על זה שאם ההמוגלובין יהיה בסדר אני אשתה טרופית.

ההמוגלובין היה מעולה. המיטה שאפשר לתרום בה ביד שמאל (בכל זאת ערב פסח) היתה פנויה. החובש היה ג'ינג'י (אבל יצא שתרמתי אצל

החובשת) סיימתי, קיבלתי מדבקה ואז שתיתי טרופית! 

ותודו שטרופית זה אחד החלקים השווים בתרומת דם! מד"א זה הגוף היחיד שמחלק טרופיות לילדים מעל גיל 18... 

נסו ותהנו!

אתם יודעים, פעם, כמו שאנחנו היום משתוקקים לסקס, אנשים השתוקקו למשהו אחר.
זה ריגש אותם, זה הקסים אותם. זה מילא אותם חיים.

מי שראה פרח בתפארתו, לא יכל שלא לסגוד למלאך האומר לו גדל. 
אה... רק שהוא לא ידע שהוא מלאך, שהוא רק שליח.
הוא קרא לו אמא טבע.
או דמטר...
או... מה זה חשוב.

זה אבד. לפני שנים.

זה היה כח חזק. חזק מדי. 
היום המין הוא כח חזק, ומי כמונו יודע כמה הוא יכול להיות הרסני... 
אבל, האם היינו מוותרים על היצר הזה?

הרי מי שלא ניסה, לא יודע מה הוא מפסיד!

זאת באמת אחת ההנאות הגדולות בעולם, אחד הכוחות החזקים. 

אני, כאדם מאמין, משתדלת ליהנות מהיצר הזה בדיוק לפי איך שאלוקים אמר.

אבל זה לא מספיק לי.

אני יודעת, פעם יכלו להשתמש גם ביצר היותר חזק והיותר הרסני.
יצר העבודה זרה.
יכלו להשתמש בו סתם, ויכלו להשתמש בו בדיוק לפי איך שאלוקים אמר. 
ואז זאת כבר לא עבודה זרה...

וזאת יכולה להיות אפילו נבואה.

בא לי ללמוד שוב לסגוד לטבע, לפרחים, לחיים... להרגיש את העולם ואת האל המסתתר בו. להרגיש את הכל, בצורה מרטיטה. כמו שיש לי יצר חזק לדברים אחרים... 

תִּלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ:

חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא, קַח!

אִם יֵשׁ לְךָ לֵב, וּבַלֵּב דָּם,

שֶׁרַעַל יֵאוּשׁ לֹא זִהֲמַהוּ.

וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה

ויָפְיִי לֹא יַקְסִימְךָ,

סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה.

ודוֹר יָקוּם וָחַי, יָשִׁיר לְיֹפִי וְחַיִּים,

ועֶדְנָה בְּלִי דַי יִינַק מִטַּל שָׁמַיִם.

אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין,

כָּל יֹפִי חַי, לֹא הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ

אַךְ זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יעוֹרֵרוּ,

סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה.

וּמֵהֲדַר כַּרְמֶל ושָׁרוֹן שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה

תַּקְשִׁיב אֹזֶן עַם חַי,

וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים אוֹר קֹדֶשׁ יִמָּלֵא,

וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְּדוֹבֵב:

בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְךָ מֻתֶּרֶת.

(הרב קוק זצ"ל)

אני בכלל לא פה, אבל תהיתי, גם אתם מחכים ערים כדי לראות איך מזיזים את השעון?

ועכשיו שמעתי שמכר של המשפחה שלנו נהרג. 

אני מכירה את המשפחה שלו. 

סבתא, אחים, דודים... כולם חברים שלנו.

לא הגיע להם.

לא הגיע לו...

נגמר לי הכח.

אוף. 

התחלתי לראות לא מזמן את הסדרה "ממלכה"
(כן. סיימתי עם הרמון. קצר מדי.)

שמלות, חרבות, גברים חתיכים על סוסים, טירות ויערות.
זה כמו סיפורי האגדות שגדלנו עליהם, רק למבוגרים...

ימי הביניים זאת לא כוס התה שלי, אז אני לא אכתוב הערות היסטוריות.
רואים שהסדרה מהעת החדשה, וטוב שכך.
כל המטרה שלה היא לתת לי לנקות את הראש לפני השינה. לא באמת אכפת לי איך העסק היה פעם.

בכולופן, הנציגות של עולם הבדס"מ שם הגיעה עם שיגעון.
עם המלך שהיה רודף שמלות אבל גם רדוף מהרוח של אחיו...

אם נשים בצד את זה שבדס"מ אולי עדיין מוגדר בתור סוג של סטייה או הפרעה, אני תוהה אצל כמה מאיתנו זה באמת סוג של שיגעון?

על עצמי, אני יכולה להעיד שנטיות מזוכיסטיות היו לי לפחות מכיתה א (כבר כתבתי פה על המכשפה מבת הים הקטנה), אבל התחלתי לחקור וללמוד ולהכיר בזה, רק כשהייתי בעמקי השיגעון.

אני תוהה למה זה ככה אצלי, והאם אני היחידה?

וכן. אני יודעת שהתרחקתי.
ושאני לא עונה לפרטי.
פשוט אני חייבת קצת יציבות לתקופה הקרובה, ויודעת שקשרים וחפירות לעומק יקשו עליה.
גם אם אני חופרת רק בתוך עצמי.

אז זרקתי לכם תהייה, יכול להיות שאני אחזור להתעמק בה רק בהמשך.
בינתיים, הלכתי לגמוע סיפורי אגדות למבוגרים ולשקוע בצרות של אחרים מימי הביניים
(גם לי יש צרות מימי הביניים. קוראים לזה סמינריונית שעוד לא הגשתי. מישהו רוצה להתחלף?)
לילה טוב, סוטים יקרים!