קצת אחרי חצות
בעלי ואני התיישבנו סוף סוף לאכול מלווה מלכה.(איזה כיף שכאן מותר לקרוא לו בעלי)
אני אוכלת טוסטים וצופה בסקרנות איך מנגישים את האירוויזיון לחרשים, עיוורים ולמוגבלים קוגנטיבית. בעלי אוכל ירקות מהמרק ואז מתחיל לשיר זמירות למוצאי שבת במנגינה שקטה ומתוקה.
בימים כתיקונם, זאת אומרת ימים בהם אני לא לוקחת את הסטופיט הנפשי שלי (היו פעם כאלה?), הייתי בוכה, מצטרפת לשירה, ומתפללת מכל הלב לשבוע טוב.
בימים כתיקונם כשהוא היה אומר שכדאי לרשום את הקטנצ'יק למעון הייתי בוכה כמעט עד הבוקר.
בימים כתיקונם היה מותר לבכות.
אבל היום לא.
זה לא נחשב תקין.
הלב קצת מיותר למי שרוצה לשרוד פה.
מעמסה שמכבידה על ההתקדמות אל עבר ההצלחה...
אז נכנסתי למקלחת, פעם המקלחת היתה עוזרת לי לשחרר.
המחנק המשיך לעמוד בגרון
העיניים שרפו מרוב יובש.
שום דבר לא השתחרר.
כמה רציתי לחזור להיות אחת עם דעה קלה ודמעה מצויה...
כמה זה מתוק, רומנטי ומסוכן...
וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה
לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל הוא בטוח לא התכוון לאיך שאני.
עֵת דּוֹדִים תְּעוֹרֵר אֵל, לְמַלֵּט עַם אֲשֶׁר שׁוֹאֵל
רְאוֹת טוּבְךָ בְּבוֹא גוֹאֵל, לְשֶׂה פְזוּרָה וְנִדָּחָה
