אבל כאן זה המקום היחיד שבו אני מרגישה בנח לטעון טענות רדיקליות כאלה...
אתם לא תסקלו אותי, נכון?
אז ככה:
גברים הם לא נשים ונשים הם לא גברים.
(ונשים שמרגישות גברים וגברים שמרגישים נשים יכולים רק לחזק את הטענה שלי).
חכו.
זה עוד מידרדר ממש:
אני מאמינה שבגלל שנשים וגברים שונים, החיבור שלהם לקב"ה צריך להיות שונה.
ואם החיבור שלהם לה' הוא בדרך שונה, ממילא גם הלימוד תורה שלהם צריך להיות שונה.
(אמרתי לכם שזה הולך להיות רדיקלי?)
בגדול, אני, בדעותיי הקדומות והפרימיטיביות, מאמינה שביסוד של הגבר יש משהו יותר לוחמני. משהו של עבודה קשה ושל "בזעת אפך". לעומתם הנשים זכו בקללה (או ברכה) אחרת.
אז איך אמור לטעמי להראות לימוד תורה של גבר? בעמל.
בדם יזע ודמעות.
בישיבה ארוכה וקשה מול הגמרא.
את התורה הנשית אני מדמיינת בתור משהו יותר מחובר, משתוקק, מרגיש.
וגם את קיום המצוות שלנו אני תופסת ככזה. זורם, נינוח. מחובר...
לדעתי בגלל זה יש לנו פחות מצוות, אנחנו לא צריכות ללכת מכות עם עצמנו כל רגע כדי לזכור ולהרגיש מחוברות לקב"ה. זה בא לנו קצת יותר טבעי.
לכן כשאיכשהו דנו בנושא של "שלום זכר" ודיברו על זה שהתינוק לכאורה מתאבל על המכה שהמלאך נתן לו מעל הפה והשכיחה ממנו את כל מה שהוא למד, ומישהי קפצה ושאלה, רגע, ומה עם הבנות?!?!? עניתי לה באופן הכי טבעי (וטיפשי. כאילו, מה חשבתי לעצמי להגיד דבר כזה באמצע שיעור הלכה לנשים) שלתינוקת המלאך לא נותן מכה. היא לא לגמרי שוכחת. התורה שלה יותר טבעית לה, היא לא צריכה להילחם בכל מצווה... משהו מהלימוד בבטן נשאר לה...
בקיצור:
שרדתי בשביל לספר.
אם כי אני חייבת לציין שאחרי הלינץ הזה עלו אצלי שוב מחשבות על אובדנות.
ואני עוד חשבתי שפה ביישוב הקטן והמתוק שלנו חיים אנשים נורמלים. אפילו הרחקתי לכת וחשבתי שייתכנו פמיניסטיות שפויות...
איך יצאתי נאיבית כזאת?!? איך?!? ולמה אני תמיד איכשהו הולכת עם הראש בקיר?
אני אמנם מזוכיסטית, אבל נשבעת שהפעם לא התכוונתי לחטוף ככה.
