לפני 4 שנים. 18 באפריל 2020 בשעה 23:13
הערב ממש הכרחתי את עצמי לראות סרט קיטשי ודביק.
זה ממש כאב בהתחלה.
פעם אהבתי סרטים כאלה.
אהבתי להפליג בדמיון ולהיכנס לנעלי הדמויות הראשיות או המשניות... (בנפלאות התבונה זה היה מפחיד להיכנס לנעלי דמות משנית. אבל על זה בפוסט אחר).
אבל הערב זה כאב.
זה היה כל כך מופרך וכל כך רחוק מהמציאות שאפילו לא יכולתי להפליג בדמיון לשניה. כבר חשבתי לחכות למרתון סרטי שואה שבטח יגיע שבוע הבא...
אבל בסוף נהנתי. כמה שלאהוב או להתאהב זה כל כך לא הגיוני במצבי... לרגע היה נחמד. לשניה אחת חלמתי.
ועכשיו אני לא רוצה סרט. לא רוצה לאכול סרטים. רוצה שלווה. פשוט. שקט. יודעת שנחים בקבר ועם שלווה לא אוהבים, אבל גם לא שונאים ולא סובלים. אפשר לשלב שלווה עם קצת חיבה והרבה יציבות? להוסיף טיפה חמימות ואסור לבקש יותר. אבל אפשר לקבל את הקצת הזה?