מעבר להרי החושך

כמה שבכיתי, הנשמה שלי היתה זקוקה להרבה יותר. 

אני פוחדת לבכות.

זה עושה לי דלקות בסינוסים ואני שונאת אנטיביוטיקה. 

יש משהו מטהר בבכי. 

משהו אמיתי ועמוק כזה. 

פעם הייתי בוכה בלי לפחד

נרדמת עם דמעות וקמה בבוקר בתחושה הכי נקיה שיש. מוכנה לפתוח יום חדש על דף לבן. 

היום אני דוחסת דרך הגרון הכל חזרה לבטן. 

קמה עם אותם כתמים שאולי כבר שנים לא כיבסתי. 

פה ושם בורחת דמעה סוררת, אבל היא לא באמת מנקה משהו. רק מזיזה קצת אבק ממקום למקום. 

כמה חבל שטוהר זה לא מדבק. רק הג'יפה שלי מדבקת. איך הייתי רוצה להיות טיפה כמו המפקד דגימה שהיה לנו היום. 

אבל אני לא אגיד לו את זה. ובכלל, למרות שהוא היה נחמד ומאוד השתדל לעודד... לטובתו עדיף שאני אתרחק. אולי אפילו נוותר על לבקש את התמונות מסוף הדגימה. רק לשמור עליו נקי. שלא יתלכלך מכל מה שיש בי, כי עם כל הכבוד לקורונה, דיכאון, ציניות ושאר שריטות שכאלה, הרבה יותר מדבקות. 

שמרו על עצמכם

מבולבלת...