לפעמים אני תוהה איך הפכתי לכזאת מבולבלת.
חשבתי שזה בגלל ההורמונים שתמיד מכים בי ללא רחם ובמהירות מופרזת (מחזור של 21 עד 26 יום זה די זוועה). אחר כך חשבתי שזאת ההלכה, שמרחיקה ומקרבת ומרחיקה שוב דווקא כשהכי צריך...
אני למרבה הזוועה מושפעת מהמחזור שלי, ולאחרונה הרופאה אפילו אסרה עלי לקחת גלולות...
הבעיה היחידה היא שמצופה ממני להיות עוגן יציב כשאני בעצמי טובעת במערבולת. כי יש לי ילדים. כי בעלי מושפע ממני (לא יודעת למה. פעם הוא לא היה כזה. נראה לי מישהו ייעץ לו להתחבר אלי ככה. לא מישהו חכם) כי החברה שלנו בנויה ככה.
אז אני במחזור.
כבד.
ובא לי שיתחשבו בי.
שיתנו לי לשבת באוטובוס.
שיתנו לי לדגום מתחת למזגן בעבודה.
שבעלי יצליח להשכיב לבד את הילדים ולא יבקש עזרה דווקא היום.
שאמא תרחם עלי ולא תחפור הרבה.
שיתנו לי לישון...
אני תוהה אם פעם אישה במחזור יכלה להגיד בקול, פוס משחק. תנו לי כמה ימים לכאוב ולבכות בשקט... או שתמיד העולם הזה היה כל כך מבלבל?
