מעבר להרי החושך

פעם בשנה הוא מגיע לסשן.
אני תמיד גומרת אותו מותשת, אבל עם חיוך. מכורבלת תחת צל ידו.

כל שנה אני כל כך מחכה לרגעים האלה. ליום ארוך ומתיש של רק אני והוא. הוא תמיד מגיע באותו תאריך, אבל אני לא תמיד בפוקוס.
היום הזה אמור לטעון אותי בכוחות עד לפגישה בשנה הבאה. כמה מבאס זה להיות שם ולא עד הסוף. להרגיש רק בחצי. לחוות בקושי.
זה לא שהוא הולך, אבל היום הזה הוא רק שלנו.

והשנה אני לא יודעת אם יש לי בכלל סיכוי. אני בבידוד, עם ילד שהוא גם שלו, אבל מסית את כל תשומת הלב. רק לצום יהיה כמעט בלתי אפשרי, כי הבחור הצעיר אוהב לינוק... אז לא מצפה להרגיש. רק חבל, כי בטח אזדקק לכוחות האלה השנה, ורק אלוקים יודע מאיפה אגרד אותם בהמשך...

פעם הרגשתי אותו. אין לכם מושג כמה. אולי רק אלי הוא בא ככה? מאז אני יודעת שהוא שם, ורק מחכה להרגיש אותו שוב. 

גמר חתימה טובה לכולם