זה מצחיק לדבר על זה, אבל עד לא מזמן רוב בני האדם לא היו רגילים לזה שחודרים להם לאף.
לגרון כן. לורידים, גם פיזית וגם מטאפורית... אבל לאף? לא.
לחורים אחרים... אתם יודעים טוב ממני.
אבל מעטים האנשים שרגילים לחדירה כזאת - לאף.
ואז הגיעה הקורונה והוסיפה לנו גם את הסיטואציה ה(לא) משעשעת הזאת.
ואני לא רוצה להיות אונסת אפים.
ותאמינו לי שיש ימים שאני מרגישה כזאת.
אז אני מנסה לתקשר.
כמה מילים של סמול טוק לפני. משתדלת לזרוק איזו בדיחה למרות הסיכוי שאצא דבילית. שואלת אם היו פעמים קודמות ואם כן כמה ואיך היה?
שואלת על צד מועדף (אם כי על פי ההנחיות החדשות צריך לדגום משני הצדדים 🤦🏻♀️)
אחר כך שואלת איך היה, והאם אתם בסדר? בטיחותית אני צריכה לוודא שאין דימום (קורה גם לדוגם הכי עדין ולנדגם הכי לא משתולל. כי מזג אוויר כזה, כי אף רגיש כי קרה 🤷🏻♀️) ושאין סחרחורת (בטח אם אתם בדרייב אין ועומדים לצאת לנהיגה חזרה) או תופעת לוואי אחרת (דמעות ונזלת זה תקין. הגוף מנסה לגרש את המטוש שהוא בעצם גוף זר, אבל גם על זה אשמח לשמוע, להסביר, להרגיע ולהשתתף בצערכם...). וגם סתם לשמוע איך אתם, בכל זאת הרגע נכנסו לכם לאף.
ואז שמו אותי על "אוטו גלידה"
מחיצה שקופה, שרוולים לידיים.
אני בלי מיגון, אבל יכולה לתקשר רק בצעקות.
🤦🏻♀️
נגמרתי והגרון נגמר בעקבותי
