זוכרים שכתבתי על לכבות את הכל?
על לקבור את כל החלומות?
אני חושבת שכמעט הצלחתי.
דחסתי הרבה עמוק פנימה.
לקחתי כדורים פסיכיאטרים.
התאבלתי והשלמתי עם המציאות...
כבר כמעט שהפכתי למת מהלך.
לזומבי מושלם.
עד שהגיע פה מישהו וטרף את כל הקלפים.
ואתם יודעים מה?
זה מקסים להרגיש.
זה מלהיב.
זה חי!
וזה כואב.
ממש כואב.
ואני כואב לי כבר מספיק.
ואולי הייתי מוכנה לוותר על הטוב ועל הרע ורק להפסיק להרגיש.
בשבת רציתי להתאבד
מזל ששמו אותי כוננית.
היה פאדיחות אם הייתי קופצת מאיפושהו ומי שהיה בא לטפל בי או לקבוע מוות היה הנהג שהתעצבן שלא הצטרפתי אליו... אז ויתרתי.
רק אחר כך חשבתי על כל מי שאני לא יכולה להשאיר לבד.
והמישהו הזה שגרם לי להרגיש חזרה, לא רוצה לעזור לי לכלוא מחדש את הכל.
הוא רוצה שאחיה חיים שלמים.
ואני לא יודעת איך להסביר לו שאין סיכוי.
אני צריכה לכבות את הכל. לקבור שוב.
ואין לי כח.
וכיף לי פה ושם לחיות עם אשליה של אהבה.
אבל אהבה זאת אשליה.
חיים טובים יש רק בסרטים.
הדבר היחיד שבטוח זה המוות
ולנוח... זה בקבר.
ביטחון, הגנה, אהבה...
חשבתי שכבר התגברתי על הסרט הזה.
איך הצלחת להחזיר אותי לשם?
