אמרת שיש פה שיעור מעולה. אמרת שכדאי לי לכתוב. אולי כדי להפנים. אולי כדי לעזור...
אבל זה היה אחד השיעורים המבולגנים.
אז מאיפה להתחיל?
היה לי יום גרוע אתמול.
אני יכולה להאשים את המחזור שצריך להגיע או את הצוות... אבל בסוף זאת אני שסובלת. ואולי גם בכלל האשמה?
אז מה עושים?
נכנסים למיטה נקברים מתחת לפוך ומנסים למחוק את היום הזה.
עד כאן הכל סבבה ורגיל.
לא משהו שלא קרה לי עד היום...
הסיפור התחיל עם מישהו מוזר, שאמר לי להפסיק לשפוט את עצמי, להפסיק לרחם על עצמי ולהתחיל לזוז. ללכת. גם אם בצעדים קטנים.
לא הבנתי איך.
אני שנים שופטת את עצמי. מי יעשה את זה אם לא אני? פה ושם גם הסביבה מוכיחה לי שצדקתי 🤷🏻♀️ אז איך אפשר להפסיק עם זה?
האמת, לא היתה לי ועדיין אין לי תשובה.
אז נתפסתי לזה שאמר שאני צריכה להתחיל ללכת בצעדים קטנים.
בזה דווקא יש לי הרבה ניסיון, במובן הפשוט של המילה.
שנה שעברה, לקראת גיל 32 למדתי ללכת.
מחדש.
אחרי בילוי ארוך מדי עם גבס ואיסור מוחלט לדרוך.
איך למדתי?
בהתחלה עם כביים.
לאט לאט.
לקחתי אקמול כל פעם שרציתי לצאת החוצה.
נחתי המון.
לפעמים רק דרכתי ונתתי לגוף שלי לכאוב.
להתרגל למצב.
היתה לי פיזיוטרפיסטית מעולה. כזאת שנדמה כאילו למדה גם פסיכולוגיה לפני שהתחילה ללמד מבוגרים ללכת.
היתה לי רגל אחת בריאה, ומטרה מאוד ברורה. כולם ראו כל הזמן את ההתמודדות שלי והתייחסו בהתאם. וכמו שכתבתי, היתה איתי אשת מקצוע מעולה.
ומה יש לי פה?
מטרה קצת מוזרה. הכל הרי נמצא בראש שלי.
לא רואים את זה בחוץ. לא את הגבס ולא את הכביים. מישהו בכלל שם לי גבס? מישהו הוריד לי אותו? מי אמר בכלל שאסור לדרוך?
והכי חשוב:
האקמול והפיזיוטרפיסטית. תרצה להחליף אותם?
