מעבר להרי החושך

לכל דבר יש את הזמן שלו. וכאישה יש לי את הלוח זמנים שלי... 

אני לעולם לא אדע אם בכיתי בלי הפסקה רק בגלל ההורמונים, או גם בגללו, או אולי, מן הסתם, זה שילוב... והכי מסקרן מה השפיע יותר. 

אבל זאת שאלה שכנראה לעולם לא תהיה לי עליה תשובה. 

בכלופן, ההורמונים משתנים, והיום גם היה לי יום קצת קרבי, אז לא בכיתי (רק כמה דמעות מוקדם בבוקר) ואני לעולם לא אדע למה. 

אז אולי זה הזמן לשיר שנשמע יותר אופטימי. אז מה אם אולי כל הסיפור, על הרע והטוב שבו,  זה ההורמונים 🤷🏻‍♀️

חלק מהזמן היו בי חששות על מה
שרציתי להגיד ולא אמרתי אולי כבר לא אומר
בחלון קטן מולי בוהה בפנסי הרחוב
איך ביום הם בודדים ואיך בלילה הם שבים לחיות
ולפעמים זה גם קורה לי בלילות
לחשוב על כל מה שרציתי להיות
ולפעמים זה מן חיוך כזה מוכר
שעוזר לי להשלים עם שנגמר
לפעמים כשסתם צופה על הבנות
כל כך קשה לי להחזיק את הדמעות
כל אלה בגווני סגול ירוק
מזכירים לי שהטוב כבר לא רחוק
הוא כבר לא רחוק...
נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה נה...
חלק מהזמן היו בי החלטות ברורות
שאני מתחילה לשמוח להרפות מכל מה שכבר לא
בחלון קטן מולי בוהה בעיר הישנה
שאהבתי לאהוב היא אהבה אותי בחזרה
ולפעמים זה עוד קורה לי בלילות
לחשוב על כל מה שרציתי להיות
ולפעמים זה מן חיוך כזה מוכר
שעוזר לי להשלים עם שנגמר
לפעמים כשסתם צופה על הבנות
כל כך קשה לי…