מעבר להרי החושך

כהתרת הספקות

היה כאן מישהו. שלכמה שבועות פשוט אהב אותי. או נתן לי להאמין שהוא אוהב.

החום שלו ריפא אותי.
הביטחון שהשרה נתן לי כח.

פתאום הבנתי כמה כח יש לאהבה.
כמה פרחתי בשבועות האלה. חזרתי ללימודים, הייתי פי 10 עם הילדים...
כמה כולם רצו להתקרב אלי, פשוט כי הייתי זוהרת.

אני אישה נשואה. יש לי ילדים קטנים. ואני בלב שלי... קצת טוטאלית. שיתפתי אותו שפוחדת שזה יפרק את הבית. והוא לאט לאט, בלי להגיד, פשוט הנמיך את הלהבות.

אני לא הבנתי. וגם כשהסביר לא הפנמתי. שזהו.

עד שהיום התחננתי שיגיד כבר במפורש, שאני אוכל לבכות ולהתאבל כראוי. כדי שאני אקבור עוד חלום.

כן.
בגללו חזרתי לחלום.
ואני כבר כמה חודשים על סף בכי בגלל החלום הזה. והיום סוף כל סוף הבכי יצא.
ועכשיו אני יודעת כמה חלומות כואבים וכמה כח יש לחום ואהבה.

אין שמחה כהתרת הספקות.

לא יודעת אם יש מישהו שיצליח לגרום לי להרגיש כמו שהוא גרם לי (עוצמות יותר חזקות ממה שבעלי גרם, וזה עוד מרחוק) וגם לא יודעת אם יהיה לי האומץ לתת למישהו לנסות.

רע לי עכשיו.

עד שהעזתי לחלום ולהתחמם טיפה, עד שהיתה לי סוג של תקווה מפחידה ונעימה ביחד, אני קוברת אותה.
אבל לפחות לא נקרעת בין מאות סימני שאלה.

תודה
🌷