מעבר להרי החושך

או יותר נכון לא סומכת על העוקבים שלי שם. 

אז תאלצו לסבול את הבכי וההרהורים שלי פה. גם אם הם לא קשורים לזוגיות, לכלוב או לבדסמ. 

מי שלא כיף לו כמובן מוזמן לדלג הלאה. 

אז...

נניח שחס וחלילה אדם מת. נפטר. אפילו בשיבה טובה. הגיוני לכאוב את לכתו?
יופי.

הייתם באים אל המשפחה האבלה שלו ומספרים להם ש"היתה שואה, אז כנסו לפרופורציות"? או לחלופין, מספרים לאות הזדהות על הדג זהב שלכם שמת לפני 5 שנים?
מה? לא הייתם עושים את זה? בטוחים?

כי זה מה שעושים כל אנשי המקצוע בלי יוצא מן הכלל כשמספרת להם על הטרדה מינית.
הטרדה פשוטה. לא אונס. אבל גם לא "שום דבר" פשוט הטרדה. פשוט וכואב.

ואני משתתפת בצערן של המטפלות שעברו אונס או שגברים התנהגו אליהן בחוסר נימוס שלא קשור לנשיות שלהן. אני באמת מצטערת לשמוע. אבל לא הגעתי עד אלייך כדי לשמוע שמה שעברתי הוא כלום. זה לא מה שירפא אותי.

אין לראות בדברי זלזול בחיי דגי הזהב, כן? אני עוד כואבת את לכתו של אחד שמת לפני יותר מעשור...