מעבר להרי החושך

גם את השיר הזה כבר שמתי פה פעם. אבל בא לי שוב. לא יודעת למה. 

אולי כי יש בו זיקנה מתוקה כזאת.

אולי תחושת החמצה

אולי כי הוא גרם לי לבכות

פ

בטח כבר העלתי פה את השיר הזה. 

ואם לא, כמעט בטוחה ששלחתי את זה באישי. לך. אתה שכנראה כבר לא קורא כאן. 

ולא אכפת לי שאני חופרת. ולא אכפת לי שאני מעלה מיליון פוסטים חופרים סתומים ונדושים בקצב של מכונת יריה. 

אני מעלה אותם בשביל עצמי. 

אתם לא חייבים לקרוא. 

אני חייבת לבכות.

חייבת להכניס את הכל לתוך ארון (אתה אמרת מגירה) ולקבור (אתה אמרת לנעול. אבל איך אני לא אתפתה לפתוח?) 

השיר הזה. 

לפעמים עוד חולמת... זה רע שחולמת? 

על נשמות שלי אתה שולט,
על דקויות שבי פורט
עת במבט אותן תמצא
או בלחישה אחת רפה.
אם בתנועה שהיא מוצנעת,
מילה שנאמרה בלי דעת,
חיוך חטוף או מסויים
אתה באלה, בכולם.

אני שקעים לכל קמריך
אני ימים זורמים אליך
אני ציפור אומרת שירה
ובלעדיך אין בי מה...
אני גשרים לכל מיליך
כוכב נופל בלילותך
בי יש נתיב כל ישותך
אני טובעת בדמותך

על אכזבות מהן כוחי ניטל
וחלומות שלי קשים, אבל
כשתדרים עצמו מאד
אותך פיללתי לי בסוד.
היו שרפות בי ויותר
הפכתי מישהו אחר
אני חומקת בשתיקה
אתה הייה לי מצבה.

אני שקעים לכל קמריך...

אתה הייה לי מצבה

הנוסח המקורי של השיר, כפי שנדפס לראשונה בספרו של נתן יונתן, "שירים לאורך החוף" (1962), ולפני שיונתן התאימו ללחן:

חופים הם לפעמים געגועים לנחל שאהב. / יש במקומות שלנו נחלי אכזב; / ראיתי פעם חוף / שעזבו הנחל ושכֵחו / והוא נשאר עם לב שבור של אבנים וחול. / גם האדם יכול / שיישאר נטוש ובלי כוחות / כמו החוף.
אף הצדפים / כמו שחפים או כחופים, / גם הצדפים הם לפעמים געגועים / לבית שהיה / ורק הים / שר שמה את שיריו.
כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו.

כנסו ליוטיוב עצמו. יש שם תיאור של הדרך אליה אני הולכת. היא כואבת אבל הולכת אליה בעיניים פקוחות. יודעת שכנראה אהפוך לצידפה ריקה.

אבל, איזו ברירה יש לי כשזה או אני או הילדים שלי? יש דברים ששווה למות בשבילם. יש דברים שבשבילם תהפוך  למת מהלך. 

"דרך רחוקה
ובסופה אתה ניצב
אבוא אליך חרש
כרוח ערב
נלך איתה עד תום יחדיו."

ניסיתי לחשוב לאן אני הולכת, ומי אני רוצה שיעמוד בסוף הדרך. אבל אז קלטתי, שאין מישהו שרוצה לעשות את זה, הדרך שלי ארוכה. ארוכה מדי. ולמי יש בימינו סבלנות? 

לבעלי יש קישור לכאן. לבלוג שלי. אבל נראה לי שמעולם לא השתמש בו. כנראה שכבד מדי. חשוף. מסובך. שונה. עוצמתי...
אבל אתה, אני יודעת שקראת פה פעם. ונדמה לי שמזמן אתה כבר לא.

אז אני ארשה לעצמי. לבכות את כל מה שהשתדלתי (אולי לא בהצלחה גדולה) להסתיר בהודעות ששלחתי לך.

הכל נשרף לי מבפנים. יודעת שהכאבתי. שונאת להכאיב. עוד יותר שונאת לא לדעת למה. ועוד יותר שונאת לגשש באפילה. לנסות ללמוד אותך בלי לדעת על מה אני דורכת ואיפה פוגעת.

יודעת שפגעתי במשהו. אדם לא מתעצבן על משהו שהוא אדיש כלפיו. זה בסדר לא להיות אדישים. למרות שאמרנו מליון פעם שאתה כן. רק פשוט תגיד לי מה. כדי שאשתדל לא לדרוך שם יותר. כדי שנוכל להמשיך לנסות להיות אדישים. כדי שגם אני אולי אוכל פעם להיות... כי אני יוצאת מדעתי כשאני מכאיבה לאחר. ועוד יותר כשלך...

אני מניחה שאתה כבר לא קורא כאן. כתבתי לך מספיק בפרטי. אבל הלב שלי נשרף. וחייבת לצרוח את זה. לצעוק את זה. לבכות.

נוסעת.

כי צריך. 

גדלתי על יד חיפה

גרה עכשיו על יד ירושלים. 

באמצע גרתי שנה על יד תל אביב. 

אני חושבת שיהיה קשה לתאר את האהבה והפחד. ובטח כשהם ביחד... 

הגשם שירד הבוקר עוד הפעים אותי. הזיז משהו בלב.
שזה נחמד ומרגש, אבל אומר גם שעוד לא הצלחתי להקפיא אותו. וזה כבר קצת רע. כי אני לא במקום שיש בו סבלנות לרגשות.
והכמיהה והצמא שעוד פועמים בי, הם פשוט עוד מעמסה בקרב של החיים. 

שוב שמו אותי לדגום בדרייב אין. קרוב לטבע. 

בדרך לפה כבר יצאו לי כמה דמעות. שמחתי בהן. כבר כמה ימים ארוכים וקשים שלא בכיתי. 

אני מתגעגעת

בא לי לדמיין איך אני הראש שלי מונח בידיים שלך. איך טוב ובטוח שם, ונעים ורגוע. אולי קצת מרגש. 

כבר למדתי להיזהר מדמיונות נעימים. הם כואבים כל כך. אבל ידעתי את זה גם לפני שהכרתי אותך, ובכל זאת הצלחת להפיל אותי אל תוך האשליה המתוקה הזאת... האשליה שלי ושלך. ביחד. 

הכי אני רוצה עכשיו זה לשכב על האדמה ולבכות. לתת לדמעות לחלחל כמו הגשם. ממש בא לי שהן יספגו בקרקע ולא בכרית/טישו/הלחי שלי. 

אבל אני בין המון חברים, שלא יודעים את הסערה שלי. לא מכירים. לא מבינים שגם כשאני מחייכת לנדגמים, בפנים אני קרועה למיליון חתיכות קטנות. 

ואין מי שירכיב

(יש מי שרצה. אבל הרחקתי... הקשר איתי בלתי אפשרי וזה כואב לכולם)

הלב רוצה את העבמ המדהים שהכרתי

והשכל...

השכל גורם ללב לבכות

למדתי לא מעט מחשבת ישראל.
לא באוניברסיטה. זאת אומרת גם באוניברסיטה... במדרשה של בר אילן. אבל גם בהרבה מקומות אחרים. למדתי לשמה. לעצמי...

יש לי תפיסה לגבי כל מיני דברים ביהדות. אחת מהן זה כמובן לגבי גן עדן וגיהנום.

ידעתם למשל שההתעסקות של היהודים עם החיים שלאחר המוות התחילה בבית שני?
בתנך זה לא מופיע...

כשאני מדמיינת גן עדן, אני מדמיינת תחושת סיפוק. קירבה לה' ולעצמי. ידיעה שהצלחתי. שעשיתי את הדבר שנכון לי ולעולם. עונג שמיימי.

כשאני מדמיינת גיהינום אני מדמיינת תחושת החמצה נוראית. לא מכירה אש יותר שורפת מתחושת ההחמצה.

אז להכיר אותך, להריח טיפה, מרחוק. לתת ללב לרגע...
ואז לדעת שלא.

זה גיהינום עלי אדמות.