מעבר להרי החושך

למה

סליחה. הייתי חייבת לצעוק את זה. 

כמה זקוקה לחום ואהבה? 

יש לי כוויות חמודות בבטן ובגב מהכרית חימום בצורת לב 🤦🏻‍♀️

זה לא באמת זה. וזה לא מפתיע שזה לא עוזר... אבל קיוויתי שלפחות הכאב עם החום יטשטש קצת. 

אבל כל מה שאני מנסה לקבור עדיין חי ובועט. ורק אני קצת מתה. 

הוא הזכיר לי אותה. 

ואז נזכרתי שכתבתי בגללה שיר. 

זה היה גילגול אחר. אני הייתי אחרת. במקום אחר. 

וכתבתי בגללה שיר. 

ככה הוצאתי הכל. את הדאגה, הכאב, האהבה. 

פעם ידעתי לעשות את זה. היתה בי מספיק חיות בשביל לכתוב שירים. אבל כבר בערך עשור שאני עסוקה ב... במה בעצם? בלשנות את עצמי בניגוד לטבע? בלחיות את הבלתי אפשרי? בלהרוג את עצמי?

מזמן כבר לא מסוגלת לכתוב שירים. 

אז יש פוסטים חופרים, יש שירים של אחרים שאף פעם לא מדוייקים עד הסוף כי ככה זה, ויש את החפירות באישי. כשאני לא מצליחה לתמצת ולדייק אותם, אני הולכת מסביב. וזה כנראה מציף. 

אתם לא חייבים לקרוא אותי.

אל תקראו אם מכאיבה לכם.

אני חייבת לכתוב.

אני מתפוררת ודואגת ואוהבת וכואבת ולא יודעת איך להגיד את זה מדוייק, אז מגמגמת את זה בפירורים החוצה. בדיוק כמו שאני מפוררת בעצמי. 

סליחה🌷

זה יום כזה של לא לגעת.
יום של לידום.
לשתוק.

או לפחות ככה חשבתי פעם.
היום אני יודעת שיש המון מה להגיד או לעשות. זכיתי להיות שנה אחת בחיי חלק מצוות שחיפש סיפורים. תפס רגעים קטנים של גבורה גדולה. לא את המרד המפורסם, את המרד הקטן. זה שהורגש אולי רק למורד עצמו ונתן לו כח.

ישבתי שעות בארכיון של יד ושם. חופרת בעדויות על פי מילות מפתח.
יושבת אצלנו, ממיינת, מתייקת. היו גטאות שידעתי לזהות לפי שמות הרחובות שלהם.
והמיקרופילים 🙈 זה כבר משעשע. ישבתי שעות, שוכחת את עצמי, עד שחטפתי סחרחורת.
זוכרת את הרגע שמצאתי צילום של תעודת בגרות מגטו לודז'. בערך רגע וחצי אחרי שאני השגתי לעצמי אחת עם סמל מדינת ישראל. לא בטוחה למי היו ציונים יותר טובים (השוותי, ברור שהשוותי) ואין לי מושג באיזה מצב צבירה התלמיד סיים את המלחמה, אבל ברור לי שהוא ניצח. עצם זה שהיתה לו תעודת בגרות זה סימן שהוא ניצח. עצם זה שהמורים המשיכו ללמד והתלמידים המשיכו ללמוד זה ניצחון.

אני בימים קשים עם הצרות הקטנות שלי. בודדה בטירוף. לא מבטיחה להפסיק לבכות לכם ביום הזה, למרות שהיה ראוי.

אבל רציתי להגיד שעצם זה שאני מקטרת על הצרות הקטנות שלי זה סימן שאני והעם שלי במצב טוב בסך הכל. כי מי היה בוכה אז על הטרדות מיניות ובן זוג שמתעלם מהן? מי היה חולם על אהבה ונשבר מעצם החלומות?

אתה שומע, בוגר תיכון מגטו לודז עם בגרות ממוצעת? אנחנו חיים פה, עושים בגרויות, ועוד הרבה שטויות אחרות, אוהבים וכואבים ובעיקר מקטרים להנאתנו על צרות קטנות. אז נראה לי שאפשר להגיד שבמלחמה הזאת שגם אתה היית חייל אמיץ שלה, אתם ניצחתם.

ולצוות המופלא שממשיך בחיפושים אחרי סיפורי הגבורה הקטנים גדולים האלה, תמשיכו לחפש. הסיפורים האלה הם המצבות של אותם אנשים שעלו עם העשן לשמיים. ככה זוכרים אותם, ככה אתם מחזירים משהו מהם לחיים. זאת עבודה קשה, כואבת ולפעמים קצת סזיפית, אבל אני חושבת שאנחנו חייבים להם את זה. אז תודה לכם שאתם ממשיכים במשימה הקשה והקדושה בשביל כולנו. 

נזכרתי בשבר ברגל. הייתי עצלנית או פחדנית (כי פעם נפלתי מהקביים על הרגל השבורה) והשתמשתי המון בכיסא גלגלים. בימים שהייתי בכיסא גלגלים אנשים עודדו אותי וחיזקו ודרשו בשלומי. כולה שבר ברגל, זה זמני. זה יעבור. בפנים הרבה יותר שבור, ואין לי תירוץ למה, אבל איך אתם לא רואים?
עד היום כשאני מפנה אנשים עם שברים בגפיים אני מזכירה להם ששווה לקחת משהו נגד כאבים לפני הפיזיוטרפיה (בתקווה שיגיעו מהר לשלב של השיקום) ואז קצת מקנאה בהם. כי יהיה להם שיקום. תהיה להם מטרה. והתקדמות איטית. הם הולכים לאנשהו. והכאב יקדם אותם. 

ואני? הולכת לאן שיכאיב לי. ללפגוע בעצמי. ורק רוצה לשרוד שם כמה שיותר זמן. אין מטרה. אין סוף. אין התקדמות, רק הדרדרות איטית וכואבת. 

זה נורא להגיד, אבל לפעמים אני מקנאה במי שיש להם כאב אובייקטיבי. משהו שכולם מסכימים עליו שהוא נורא ויש לאנשים האלה לגיטימציה לכאוב ולהתאבל. ואני? אני בוכה על שטויות. על דברים לא חשובים. אני סתם נשברת מכלום. אחת המטפלות שהייתי אצלה צרחה עלי את זה:  "פרופרציות מבולבלת, פרופורציות".
ואני נשברת. ואז עוד יותר נשברת מזה שנשברתי בלי סיבה אמיתית. משטות. שאני סתם בכיינית. שאני רגישה. עשויה מזכוכית דקה ולא שווה כלום.

לעצור. לכלוא. לא להיות.

לא להיות...

ופתאום באמצע היום יש לי התקף שינאה עצמית כזה. תוהה אם זה משהו נורמלי שקורה לכולם.
מקודם רציתי לבכות (ועצרתי כי לא באמת אפשר באמבולנס) ועכשיו סתם שונאת את עצמי.
והראש שלי כל כך כבד וכואב. גם הצוואר כואב. ורע לי. ואנשים צועקים עלי ברחוב ואפילו לא ממש מבינה מה הם אומרים. המילים שלהם מגיעות אלי שבורות. אבל הם בטח צודקים אם הם כועסים עלי, לא?

מבולבלת

פתאום בוכה. סתם ככה באמצע היום. 

לפעמים הבכי בא בעיתוי מושלם. כשאני לבד בבית... אבל הוא יכול להגיע גם כשאני תקועה באמבולנס עם צוות מלא שמחכה למקרה. 

היום בכיתי. מרוב בילבול בכיתי. נדמה לי. 

זה הגיע סתם פתאום וכמו שהגיע מהר ככה הלך. 

וחבל שהלך, כי היה לי עוד הרבה מה להוציא. 

אני חושבת שמותר להתאבל על האפשרות לאהוב. הרי חלמתי על אהבה כנה וטוטאלית כזאת. אבל גם שלמה. ולאט לאט מפנימה שלא. שזה קיים רק בחלומות. שאהבה כזאת כמו שרציתי נחשבת לחולנית. 

אני רוצה לא לרצות אותה. אני צריכה לקבור את הרצון הזה. 

יש קצת קושי בלקבור משהו חי. אבל לא מכירה דרך אחרת. 

איך בא לי לחזור למה שהייתי פעם. פשוטה וטהורה כזאת. רצונות פשוטים, בלי תסבוכות וכאבים. בלי הטרדות.
סתם אני בידיים של הגבר שלי. שאוהב ורוצה אותי. זהו. מה יש כל כך להסתבך?!?!?

חברות, דודה שלי, האחים שלי, הגיסות... כולם לאט לאט קולטים. את הפחד. את הלחץ... והם מנסים לחבק ולעודד.
וזה שוב גורם לי לרצות להיות טובה. טובה ופשוטה, כמו שהייתי פעם. 

נראה לי שהדלק שלי לחיים זה חום ואהבה. זה הגיוני שזה ככה? הלוואי והיה אפשר פשוט לקבל אותם בבית...

שתהיה שבת שלום 

ורק אור וטוב (כמו שהייתי מאחלת פעם לכולם)

מבולבלת