לבעלי יש קישור לכאן. לבלוג שלי. אבל נראה לי שמעולם לא השתמש בו. כנראה שכבד מדי. חשוף. מסובך. שונה. עוצמתי...
אבל אתה, אני יודעת שקראת פה פעם. ונדמה לי שמזמן אתה כבר לא.
אז אני ארשה לעצמי. לבכות את כל מה שהשתדלתי (אולי לא בהצלחה גדולה) להסתיר בהודעות ששלחתי לך.
הכל נשרף לי מבפנים. יודעת שהכאבתי. שונאת להכאיב. עוד יותר שונאת לא לדעת למה. ועוד יותר שונאת לגשש באפילה. לנסות ללמוד אותך בלי לדעת על מה אני דורכת ואיפה פוגעת.
יודעת שפגעתי במשהו. אדם לא מתעצבן על משהו שהוא אדיש כלפיו. זה בסדר לא להיות אדישים. למרות שאמרנו מליון פעם שאתה כן. רק פשוט תגיד לי מה. כדי שאשתדל לא לדרוך שם יותר. כדי שנוכל להמשיך לנסות להיות אדישים. כדי שגם אני אולי אוכל פעם להיות... כי אני יוצאת מדעתי כשאני מכאיבה לאחר. ועוד יותר כשלך...
אני מניחה שאתה כבר לא קורא כאן. כתבתי לך מספיק בפרטי. אבל הלב שלי נשרף. וחייבת לצרוח את זה. לצעוק את זה. לבכות.