מעבר להרי החושך

שוב שמו אותי לדגום בדרייב אין. קרוב לטבע. 

בדרך לפה כבר יצאו לי כמה דמעות. שמחתי בהן. כבר כמה ימים ארוכים וקשים שלא בכיתי. 

אני מתגעגעת

בא לי לדמיין איך אני הראש שלי מונח בידיים שלך. איך טוב ובטוח שם, ונעים ורגוע. אולי קצת מרגש. 

כבר למדתי להיזהר מדמיונות נעימים. הם כואבים כל כך. אבל ידעתי את זה גם לפני שהכרתי אותך, ובכל זאת הצלחת להפיל אותי אל תוך האשליה המתוקה הזאת... האשליה שלי ושלך. ביחד. 

הכי אני רוצה עכשיו זה לשכב על האדמה ולבכות. לתת לדמעות לחלחל כמו הגשם. ממש בא לי שהן יספגו בקרקע ולא בכרית/טישו/הלחי שלי. 

אבל אני בין המון חברים, שלא יודעים את הסערה שלי. לא מכירים. לא מבינים שגם כשאני מחייכת לנדגמים, בפנים אני קרועה למיליון חתיכות קטנות. 

ואין מי שירכיב

(יש מי שרצה. אבל הרחקתי... הקשר איתי בלתי אפשרי וזה כואב לכולם)