בטח כבר העלתי פה את השיר הזה.
ואם לא, כמעט בטוחה ששלחתי את זה באישי. לך. אתה שכנראה כבר לא קורא כאן.
ולא אכפת לי שאני חופרת. ולא אכפת לי שאני מעלה מיליון פוסטים חופרים סתומים ונדושים בקצב של מכונת יריה.
אני מעלה אותם בשביל עצמי.
אתם לא חייבים לקרוא.
אני חייבת לבכות.
חייבת להכניס את הכל לתוך ארון (אתה אמרת מגירה) ולקבור (אתה אמרת לנעול. אבל איך אני לא אתפתה לפתוח?)
השיר הזה.
לפעמים עוד חולמת... זה רע שחולמת?
על נשמות שלי אתה שולט,
על דקויות שבי פורט
עת במבט אותן תמצא
או בלחישה אחת רפה.
אם בתנועה שהיא מוצנעת,
מילה שנאמרה בלי דעת,
חיוך חטוף או מסויים
אתה באלה, בכולם.
אני שקעים לכל קמריך
אני ימים זורמים אליך
אני ציפור אומרת שירה
ובלעדיך אין בי מה...
אני גשרים לכל מיליך
כוכב נופל בלילותך
בי יש נתיב כל ישותך
אני טובעת בדמותך
על אכזבות מהן כוחי ניטל
וחלומות שלי קשים, אבל
כשתדרים עצמו מאד
אותך פיללתי לי בסוד.
היו שרפות בי ויותר
הפכתי מישהו אחר
אני חומקת בשתיקה
אתה הייה לי מצבה.
אני שקעים לכל קמריך...
אתה הייה לי מצבה
