מעבר להרי החושך

מנת אדרנלין קטנה תמיד עושה טוב לנשמה. 

תאונת דרכים. פצוע קל. אבל אין כמו נסיעה לילית באמבולנס לשיפור המצברוח. 

(קצת קיוותי לזמן נחמד לבד עם הנהג הכי חברמן בצוות (כן. הוא בגיל שלפחות בסדיר הוא היה חברמן) אבל אז הצטרף איזה פרמדיק צעיר 🤷🏻‍♀️. אפילו התפדחתי לשאול שאלות)

כבר אמרתי שלא נעים לי להינות מצרות של אחרים ואני מעדיפה לידות או לפחות יולדות? 

תמיד חשבתי שיש לי אינטליגנציה רגשית ממוצעת. אני לא תמיד אדע מה להגיד... אבל גם לא אבלע את הלשון או אגיד משהו מצחיק. עד שראיתי חובש ותיק בוכה.

הימים הם ימי המלונות בידוד לחוזרים מחו"ל. נשלחנו לקייטנה של החוזרים מדובאי. לילה לפנינו גם היס"מ נשלחו לשם.
אני ועוד דוגם יושבים לבד בספא הנטוש של המלון, מכינים ערכות לכל הרשימה המבולגנת שקיבלנו. כאילו שכולם יחכו לנו בחדר 🤦🏻‍♀️

עם כל הניירת, יש קצת זמן לדבר.
אז הוא סיפר לי.
איך חולה קורונה נגמר לו בידיים. איך נגמר האוויר לאדם שהוא אהב והעריך.

והוא בכה.
החובש הזה שאני בטוחה שזאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא נתקל במוות פשוט בכה. וטוב שהוא בכה, כי זה נורא אם חובשים יהפכו לאדישים. אבל הוא בכה. ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות. 

בן אדם שאני חצי מכירה, ובעיקר רגילה להריץ איתו צחוקים, אולי פה ושם כמה חצאי שיחות רציניות, בוכה. הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להשפיל מבט ולשלוף טישו.
החשיפה הזאת היתה לי עוצמתית מדי. אם זאת היתה חובשת אולי גם הייתי מתקרבת, מנסה להניח יד על הכתף... אבל פשוט לא ידעתי מה לעשות. נגמרו לי המילים. 

היתה ירידה בדגימות. ועברו 9 חודשים מאז שמדא התחילה להעסיק אותי כעובדת חברת כח אדם. אז אחרי כמה חודשים כמתנדבת, ואז 9 חודשים כעובדת, וקצת יותר משנה בדגימות, חזרתי להיות מתנדבת מן המניין במדא. על אמבולנס.

אני לא יודעת איך מרגיש חייל משוחרר, רק זוכרת איך הרגשתי אחרי שנתיים שירות. אחרי שנתיים בהן התרגלתי לחיות למען הכלל, היציאה ל"אזרחות" לוותה בהרגשת ריקנות כזאת. אחרי שנתיים של משמעות ואידיאלים גדולים, הכל בבת אחת נגמר.

אז ככה קצת גם עכשיו, אחרי שהשתחררתי ממלחמת הקורונה. 

מחכה לחזור לעבודה הקודמת שלי (עדיין בחל"ת) ומקווה גם למצוא עוד אחת, כי ההיא לא היתה משרה מלאה. אם אתם מכירים מקום עבודה עם משמעות, שמחפש לוחמי קורונה משוחררים, דברו איתי 😎

כמו כל חובשת ממוצעת... אני נהנית מצרות של אחרים. מי שלא ראה מתנדבים משועממים מחכים למקרה, כנראה אף פעם לא יבין את זה. 

אבל אני תמיד מעדיפה יולדת. ואם אפשר קבלת לידה בבית. תודה. 

אבל לא על זה רציתי לספר. פשוט היום שמעתי קצת על כאבים של אחרים. וזה טיפונת השקיט את הכאב שלי.

ואז חשבתי על החברים שלי. אנשים גדולים ומיוחדים, אבל מיוסרים כל כך... 

לכמה מהם מתאים הקטע הבא? מה אומרים? 

נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון[1]. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד[2], התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתן הבלתי סופית לא תכלה, הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע. התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת, - מתגלות הן בעזי-פנים שבדור.

 

 צל"ש למי שמצליח לקרוא ולהבין. זה קטע של הרב קוק. ונראה לי שיש פה כמה אנשים שהם קצת כאלה... 

ואיך אתם? 

אז בכיתי היום במצטבר כמה שעות. 

אני תוהה אם בעלי שם לב בכלל. 

פעם הייתי בוכה חופשי על ידו, אבל מזמן זה כבר לא...

אצלי כנראה בכי זה משהו אינטימי. בדרך כלל לא יוצא על יד כל אחד. 

בכיתי עד שכאבו לי הסינוסים וגם אז המשכתי. לא היה מי שיניח יד על הכתף. גם לא מישהו שיצמיד אליו את הראש שלי. ויש פה אנשים מקסימים שדאגו בפרטי, אבל כמו שאמרתי, זה בכי. הוא לא יוצא עם כל אחד. 

פעם הייתי נרדמת תוך כדי בכי, ואז קמה טהורה. מזמן לא הצלחתי להירדם ככה, אבל אולי זה קשור לזה שאין לי אצל מי לבכות. 

חטפתי התקף בכי. בלי שום הכנה או הסבר. סתם כי התיישבתי להשלים את הצפיה בטקס הדלקת המשואות שהפסדתי אתמול (כי הלכתי לטקס היישובי). 

לא חושבת שזה היה רגע מרגש במיוחד... סתם פשוט בכיתי. 

וזה מזכיר לי כמה קל לערער אותי. כמה הכל עדין אצלי וכמה מבולבלת, ולא בטוחה... 

אבל טוב שבכיתי. זה כנראה משהו שהיה צריך לצאת. הלוואי והיה לי פנאי להוציא אותו לגמרי. 

מועדים לשמחה ולגאולה שלמה

🇮🇱חג שמח🇮🇱

זה פחות או יותר כמו שזה נשמע אצלנו. וכמו שזה נשמע כמעט בכל בית כנסת שהוא גם ממלכתי. 

ואיך אצלכם? 

חג שמח 

🇮🇱🌷🇮🇱

היום כמעט נאלצתי לוותר על הטקס מעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, וללכת לאירוע פרטי.
יום הזיכרון הוא לא יום פשוט לכל מי שחי פה וקצת מחובר למציאות (בשפה של דוסים אומרים מחובר ל"הויה" הישראלית, אבל לא יודעת איך לתרגם את זה לעברית מדוברת).
יום העצמאות הוא יום שמח וקדוש, והמעבר ביניהם מרגיש אולי נכון, אבל אף פעם לא קל.

לכן יש טקס מעבר (טקס הדלקת המשואות בטלויזיה, או טקס של העיריה/מועצה/שבט/סניף/יישוב). כדי לעשות את זה ביחד. להזכיר לכולם למה הם מחוברים. לעבור את זה בהדרגה. אצלנו יש גם תפילה חגיגית ומיוחדת.

רק השנה, כשזה כמעט היה חסר לי, הבנתי כמה המעבר הזה קשה וכמה חשוב לי לעשות אותו נכון. פתאום מרגישה שלשמוע או להקריא את מגש הכסף זה כמעט כמו תפילה בשבילי. וכמה אני פשוט צריכה לעבור את זה ביחד עם כולם.

ערב/לילה שירה אתמול בלילה. 

אחד נידח בזום. 

הצטרפתי לחלק. 

נתקעתי על שיר  

בטח פרויד יעשה מטעמים למה דווקא עליו. 

השירים של יום הזיכרון יפים כאלה. נוגים. כמעט רומנטיים.
ובאמת יש משפחות כאלה שנראות כאילו השכול ידע לאן להגיע. הם נראים אסופים ויפים כל כך. הם מנחמים אותך כשאת באה לנחם. הם מקבלים את הדין באהבה וגאווה.

אבל לא כולם כאלה.

לא שוכחת את ההוא שאיבד את אחיו הבכור. גם שנים אחרי כשעברתי על ידו ברחוב הוא היה נראה כאילו הרגע בכה. והם כל כך דומים במראה. רק שאחיו הגדול היה חי ותוסס, והוא נראה כמו מת מהלך. 
וההיא שהחבר שלה נהרג. עברו נראה לי יותר מ25 שנה. 25 שנה שהיא חיה על הקצה. מצבי רוח קיצוניים. היא לא התחתנה. 

והיום ברדיו יהיו שוב שירים יפים, ואולי זה היום היחיד בשנה שהם, אלה ש'נשארו מאחור' יראו כולם קצת אסופים ויפים. כאילו שביום הזה אנחנו לוקחים מהגיבורים האלה מעט ממשא האבל הכבד. יום אחד שהם מצליחים טיפה לזקוף קומה, להרגיש לרגע כמו כולם, להרים את הראש לשניה אל מעל המים.

ואיך אפשר בלי? שיר יפה... מהסוג שאם יש ברדיו וזה לא יום הזיכרון מייד מתחילים לברר מה קרה:

מסתבר שגדלתי בסביבה מסוכנת של קוראי מחשבות. אנשים שהרגישו אותי. כאלה ששמעו אותי גם כשדיברתי בשקט. בלי לעשות דרמות. כאלה שכשאמרתי להם שרע לי הם לקחו את זה ברצינות. כאלה שדאגו כשבכיתי. ששאלו אם העיניים שלי היו נראות אחרות. ובכלל שאלו. שאלו בדרך שעשתה חשק לענות.

זאת סביבה מסוכנת כזאת. כי כולם מבינים ואוהבים אותך שם. הורים, חברות ואפילו כמה מורות.

הם לא הכינו אותי למציאות. בה גם כשצורחת אף אחד לא שומע.

(לא. לא אתם. העולם שבחוץ. העולם ה"נורמלי")