מעבר להרי החושך

אני מנסה לחשוב על השירים שלא היתה לנו מדורה בלעדיהם.

והמדריך שלנו ניגן מקסים בגיטרה.

 

איך היה נראה השירון שלכם?

אני בכלל משתדלת לא לשמוע שירים עכשיו.
אבל שמו באוטובוס.
וזה הציף לי זכרונות.

כשהתכתבנו, ואמרתי לך שאני אוהבת שלום חנוך. אמרת שזה זמר טוב.
ופעם ראשונה שהעזתי לשים שירים שאני אוהבת בזמן דגימה (דגמתי לבד בחדר, אבל היו נדגמים. ולא מעטים באותם הימים). אני ביקשתי שלום חנוך, שמתי כפפות והתרחקתי.  יוטיוב המשיך לבד.

אני תוהה אם גם אז בכיתי כבר ב"אימי"... או שזה רק היום יצא ככה.
לא רואים דמעות מבעד לוויזור.

וכמה הייתי גאה בעצמי שהעזתי. שלא התביישתי לשמוע מה שאוהבת. זה ממך האומץ הזה. הלוואי שישאר לי ממנו. לא רק למוזיקה, פשוט ללהיות אני.
ואחר כך היה השיר שכמעט נכתב עלינו, אבל הקליפ שלו הלחיץ אותי. זוכר?
וכשנכנסה משפחה חרדית ל"משיח לא בא" כבר חשבתי להעביר... אבל קורונה, פחדתי לגעת בפלאפון. כולם שרדו.
ואז נכנסה אחת שאמרה לי שהשירים יפים אז לא בא לה ללכת, מצידה שאדחוף עוד מטוש. אמרתי לה שזה בטח סימן שאנחנו קרובות בגיל.

חוזרת הביתה מאוחר. הגוף מאותת לי שמזמן לא ראיתי את הילד. מעניין אם גם הוא ינגן בגיטרה. כמו אמא. רק שלא יזרוק אותה...

אתמול היה טוב.
יהיה גם מחר?

מישהי חכמה שאלה מה היא בגידה בעיני (ובעיני עוד כמה חברים בקבוצה) לקח לי כמה שעות, קראתי תשובות שם ובמקומות אחרים (צירוף מקרים?) אבל בסוף הבנתי מה זאת בגידה במקרה שלי. ולמה זאת בעצם בגידה:

 

בגידה זאת התרועעות עם האויב בזמן מלחמה. 

הכי פשוט. הכי כואב. 

 

 

נכנסתי לארכיון

באתר אחר בכלל

רק כדי לגלות שאנחנו כנראה לא לומדים

שהיינו כבר פעם בסיפור דומה

כל אחד בנפרד

כל אחד עם הסיפור שלו

ושהוא חוזר על עצמו כנראה

ומי יודע עוד כמה יחזור. 

 

אנחנו אותם בני אדם

עשור או שניים חלפו

נמשכים לאותם הדברים

לאותו סוג אנשים

לאותם קשרים והקשרים

כואבים את אותם כאבים. 

 

כתבתי אז, במילים נוגות

על אהבה שצריכה לשתוק מרחוק. 

 

מי יודע כמה פעמים עוד נחזור על הסיפור שלנו

כל אחד בנפרד

עד שנמצא מרפא. 

 

 

אני כבר עייפתי

רק רוצה שהסוף, סוף כל סוף, ישתנה. 

כבר כמה פעמים כתבתי על השולטת שלי.
עכשיו הגיע הזמן לדבר על האח הקטן שלה, שולט ג'וניור.
עיניים כחולות. חיוך כובש. ג'לטמן אמיתי.

הציצי שלי שייך לו כמובן (ירש אותו מהאחות).
הוא מושיט לי יד ומוביל אותי לספה. מביא לי את הכרית. קובע לאיזה צד הוא יצמיד את הפה. בצד השני הוא מטפל עם הידיים. אני כל פעם מחדש נמסה ונכנעת לו. 

אבל השיא: אחרי שהוא נותן לי כאפה (או לאחותו הגדולה) הוא מלטף את הראש בעדינות ועם מבט רך בעיניים אומר "אובה" (=טובה). כבר פוחדת שהוא מרביץ רק כדי ללטף😱

זה סוג של טיפול המרה עכשיו. 

אני צריכה להתנגד לכל מה שהחשבתי ליפה ונשי. 

לכל מה שהחשבתי ל-אני. 

חשבתי שמלחמות זה לבנים. 

שתמימות ועדינות זה לבנות.

שצניעות מיועדת בעיקר לנשים. אותם אנשים שאמרו לי ש"כל כבודה בת מלך פנימה" מבקשים ממני ללמוד לקבל את זה שלא. 

 

וזה קשה. ושובר. 

 

 

עוד לא התאוששתי מהנזק של הטיפולים שניסו לגרום לי לקבל ולהסכים לזה שמציקים לילדה שלי (כשהיתה בת חודש!!!). מקווה שהפעם זה יעזור ולא ייגרם עוד נזק. 

שאני אצא בשלום מהמלחמה מול עצמי. 

כבר לא מצליחה לדמיין. 

לא ממך ולא מאף אחד. 

 

 

ויש בזה משהו נורא

עד לא מזמן, למרות שהיה לי רע, האמנתי בבני אדם (ואיפושהו עכשיו עדיין מאמינה). האמנתי שרוב בני האדם טובים. ורוצים בטוב. ואכפת להם. האמנתי שהרעים הם החריגים.
האמנתי שרוב בני האדם אוהבים ורגישים. שהאטימות היא החריגה.

עכשיו בעקבות טיפול מתחילה להבין שהייתי מוקפת רוב חיי באנשים חריגים. טובי לב, רגישים, אכפתיים.

ולאט לאט צריכה להשלים עם זה שהעולם הוא לא כזה.  שגם בני האדם שנחשבים לבסדר, אלה שהם לא פושעים... הם לא טובים.

 

ואני לא בטוחה שהמטפלת מבינה את גודל המשבר.

את אובדן היכולת לתת אמון. את הפחד שיעטוף אותי עכשיו בכל צעד. את העדינות שאני צריכה לאבד. את זה שבאתי אליה כדי שתעזור לי למצוא מקום בטוח להניח עליו ראש, ומסתבר שאין דבר כזה.

השתדלתי בלי תיאורי זוועה. אבל אנשים רגישים, דלגו. לא רוצה את זה על מצפוני

 

 

 

 

טרמפ

בחורה צעירה מעט ממני, נסיעה ארוכה, באופן טבעי נקשרת שיחה.

מגיעה לזה שאני חובשת.

היא מצדיעה לנו, אבל זה מפחיד אותה. כל העסק של דם והחייאה זה בכלל...
הסברתי לה כמובן שאותי יותר מפחיד שיבקשו ממני לבשל לשכנה שילדה. לא שאני גרועה בזה, פשוט השכנות האחרות מציבות רף גבוהה. מעדיפה להיות זאת שתפנה אותה באמבולנס או אפילו תיילד בדרך.

אבל ברצינות.
אחרי שכבר נגמר לי פעם בן אדם מתחת לידיים (יותר ציורי להגיד בתוך הידיים. אבל יותר מדוייק להגיד מתחת לידיים. כי הנשמתי (עם אמבו. צאו מהסרט) ועשיתי עיסויים) אני לא אגיד שזה נעים, המבט המתרוקן שלו זה כנראה לא משהו שיעזוב בקרוב אם בכלל, אבל יש משהו מרגיע ונוסך ביטחון בהוראות ברורות.
וכשמגיעים להחייאה זה לא שלב של ניחושים ומחשבות. זה זמן לפעול על אוטומט. וההוראות מאוד פשוטות ומאוד ברורות וחד משמעיות. וגם אם האדם הלך, את יודעת שעשית את המקסימום.

מה כן מפחיד אותי בתור חובשת? מצב פסיכיאטרי. ניסיון התאבדות. אלה מצבים שמצד אחד אין הוראות, ומצד שני מילה או אפילו תנועה לא נכונה שלי יכולה לגמור את הבן אדם. וגם אם הוא לא קפץ היום מהגשר, זה יכול לרדוף אותו לאורך שנים. כי זה מצב רגיש. ואין סד"פ. ואין נכון או לא נכון. וגם אם עשינו טעות לעולם לא נדע עליה. וזה מפחיד.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
אל דאגה, לא כדי לשכנע אתכם לצאת לקורס מציל חיים... פשוט כי מסתבר שאני אוהבת הוראות ברורות.
לדעת מה רוצים ממני. לדעת שפעלתי נכון. וזה לא שלא מעניין לי גם דברים יותר מורכבים. (הרגעתי לא מזמן אדם עם התקף חרדה. עד שהגענו לבית חולים חלפו רוב התסמינים. אז אני לא גרועה בזה) אבל פקודות וציפיות ברורות זה משהו שמרגיע אותי, זה נעים לי ונותן ביטחון. ואם זה מגיע במצבי קצה זאת בכלל יכולה להיות חוויה מיוחדת.

ופשוט חשבתי שכאן יבינו אותי ואת חיבתי המוזרה להוראות, פקודות ודברים שכאלה.

תשמרו על עצמכם. ואל תגיעו למצב של החייאה, מסתבר שזה די שובר את הצלעות 🙈
😉

אתה יודע, אני כותבת המון בזמן האחרון.

מעלה פוסטים.

מתכתבת בפרטי.

מתכבת בתגובות... 

 

אני תוהה אם הם יודעים שכל זה, זה פשוט כדי לחשוב פחות עליך. על מי שנכנס לי ללב במהירות ובקלות.

אבל גם כשעושה הכל כדי לא לחשוב...  זה לא לגמרי מצליח לי. 

 

סליחה