מעבר להרי החושך

היום כמעט נאלצתי לוותר על הטקס מעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, וללכת לאירוע פרטי.
יום הזיכרון הוא לא יום פשוט לכל מי שחי פה וקצת מחובר למציאות (בשפה של דוסים אומרים מחובר ל"הויה" הישראלית, אבל לא יודעת איך לתרגם את זה לעברית מדוברת).
יום העצמאות הוא יום שמח וקדוש, והמעבר ביניהם מרגיש אולי נכון, אבל אף פעם לא קל.

לכן יש טקס מעבר (טקס הדלקת המשואות בטלויזיה, או טקס של העיריה/מועצה/שבט/סניף/יישוב). כדי לעשות את זה ביחד. להזכיר לכולם למה הם מחוברים. לעבור את זה בהדרגה. אצלנו יש גם תפילה חגיגית ומיוחדת.

רק השנה, כשזה כמעט היה חסר לי, הבנתי כמה המעבר הזה קשה וכמה חשוב לי לעשות אותו נכון. פתאום מרגישה שלשמוע או להקריא את מגש הכסף זה כמעט כמו תפילה בשבילי. וכמה אני פשוט צריכה לעבור את זה ביחד עם כולם.

ערב/לילה שירה אתמול בלילה. 

אחד נידח בזום. 

הצטרפתי לחלק. 

נתקעתי על שיר  

בטח פרויד יעשה מטעמים למה דווקא עליו. 

השירים של יום הזיכרון יפים כאלה. נוגים. כמעט רומנטיים.
ובאמת יש משפחות כאלה שנראות כאילו השכול ידע לאן להגיע. הם נראים אסופים ויפים כל כך. הם מנחמים אותך כשאת באה לנחם. הם מקבלים את הדין באהבה וגאווה.

אבל לא כולם כאלה.

לא שוכחת את ההוא שאיבד את אחיו הבכור. גם שנים אחרי כשעברתי על ידו ברחוב הוא היה נראה כאילו הרגע בכה. והם כל כך דומים במראה. רק שאחיו הגדול היה חי ותוסס, והוא נראה כמו מת מהלך. 
וההיא שהחבר שלה נהרג. עברו נראה לי יותר מ25 שנה. 25 שנה שהיא חיה על הקצה. מצבי רוח קיצוניים. היא לא התחתנה. 

והיום ברדיו יהיו שוב שירים יפים, ואולי זה היום היחיד בשנה שהם, אלה ש'נשארו מאחור' יראו כולם קצת אסופים ויפים. כאילו שביום הזה אנחנו לוקחים מהגיבורים האלה מעט ממשא האבל הכבד. יום אחד שהם מצליחים טיפה לזקוף קומה, להרגיש לרגע כמו כולם, להרים את הראש לשניה אל מעל המים.

ואיך אפשר בלי? שיר יפה... מהסוג שאם יש ברדיו וזה לא יום הזיכרון מייד מתחילים לברר מה קרה:

מסתבר שגדלתי בסביבה מסוכנת של קוראי מחשבות. אנשים שהרגישו אותי. כאלה ששמעו אותי גם כשדיברתי בשקט. בלי לעשות דרמות. כאלה שכשאמרתי להם שרע לי הם לקחו את זה ברצינות. כאלה שדאגו כשבכיתי. ששאלו אם העיניים שלי היו נראות אחרות. ובכלל שאלו. שאלו בדרך שעשתה חשק לענות.

זאת סביבה מסוכנת כזאת. כי כולם מבינים ואוהבים אותך שם. הורים, חברות ואפילו כמה מורות.

הם לא הכינו אותי למציאות. בה גם כשצורחת אף אחד לא שומע.

(לא. לא אתם. העולם שבחוץ. העולם ה"נורמלי")

למה

סליחה. הייתי חייבת לצעוק את זה. 

כמה זקוקה לחום ואהבה? 

יש לי כוויות חמודות בבטן ובגב מהכרית חימום בצורת לב 🤦🏻‍♀️

זה לא באמת זה. וזה לא מפתיע שזה לא עוזר... אבל קיוויתי שלפחות הכאב עם החום יטשטש קצת. 

אבל כל מה שאני מנסה לקבור עדיין חי ובועט. ורק אני קצת מתה. 

הוא הזכיר לי אותה. 

ואז נזכרתי שכתבתי בגללה שיר. 

זה היה גילגול אחר. אני הייתי אחרת. במקום אחר. 

וכתבתי בגללה שיר. 

ככה הוצאתי הכל. את הדאגה, הכאב, האהבה. 

פעם ידעתי לעשות את זה. היתה בי מספיק חיות בשביל לכתוב שירים. אבל כבר בערך עשור שאני עסוקה ב... במה בעצם? בלשנות את עצמי בניגוד לטבע? בלחיות את הבלתי אפשרי? בלהרוג את עצמי?

מזמן כבר לא מסוגלת לכתוב שירים. 

אז יש פוסטים חופרים, יש שירים של אחרים שאף פעם לא מדוייקים עד הסוף כי ככה זה, ויש את החפירות באישי. כשאני לא מצליחה לתמצת ולדייק אותם, אני הולכת מסביב. וזה כנראה מציף. 

אתם לא חייבים לקרוא אותי.

אל תקראו אם מכאיבה לכם.

אני חייבת לכתוב.

אני מתפוררת ודואגת ואוהבת וכואבת ולא יודעת איך להגיד את זה מדוייק, אז מגמגמת את זה בפירורים החוצה. בדיוק כמו שאני מפוררת בעצמי. 

סליחה🌷

זה יום כזה של לא לגעת.
יום של לידום.
לשתוק.

או לפחות ככה חשבתי פעם.
היום אני יודעת שיש המון מה להגיד או לעשות. זכיתי להיות שנה אחת בחיי חלק מצוות שחיפש סיפורים. תפס רגעים קטנים של גבורה גדולה. לא את המרד המפורסם, את המרד הקטן. זה שהורגש אולי רק למורד עצמו ונתן לו כח.

ישבתי שעות בארכיון של יד ושם. חופרת בעדויות על פי מילות מפתח.
יושבת אצלנו, ממיינת, מתייקת. היו גטאות שידעתי לזהות לפי שמות הרחובות שלהם.
והמיקרופילים 🙈 זה כבר משעשע. ישבתי שעות, שוכחת את עצמי, עד שחטפתי סחרחורת.
זוכרת את הרגע שמצאתי צילום של תעודת בגרות מגטו לודז'. בערך רגע וחצי אחרי שאני השגתי לעצמי אחת עם סמל מדינת ישראל. לא בטוחה למי היו ציונים יותר טובים (השוותי, ברור שהשוותי) ואין לי מושג באיזה מצב צבירה התלמיד סיים את המלחמה, אבל ברור לי שהוא ניצח. עצם זה שהיתה לו תעודת בגרות זה סימן שהוא ניצח. עצם זה שהמורים המשיכו ללמד והתלמידים המשיכו ללמוד זה ניצחון.

אני בימים קשים עם הצרות הקטנות שלי. בודדה בטירוף. לא מבטיחה להפסיק לבכות לכם ביום הזה, למרות שהיה ראוי.

אבל רציתי להגיד שעצם זה שאני מקטרת על הצרות הקטנות שלי זה סימן שאני והעם שלי במצב טוב בסך הכל. כי מי היה בוכה אז על הטרדות מיניות ובן זוג שמתעלם מהן? מי היה חולם על אהבה ונשבר מעצם החלומות?

אתה שומע, בוגר תיכון מגטו לודז עם בגרות ממוצעת? אנחנו חיים פה, עושים בגרויות, ועוד הרבה שטויות אחרות, אוהבים וכואבים ובעיקר מקטרים להנאתנו על צרות קטנות. אז נראה לי שאפשר להגיד שבמלחמה הזאת שגם אתה היית חייל אמיץ שלה, אתם ניצחתם.

ולצוות המופלא שממשיך בחיפושים אחרי סיפורי הגבורה הקטנים גדולים האלה, תמשיכו לחפש. הסיפורים האלה הם המצבות של אותם אנשים שעלו עם העשן לשמיים. ככה זוכרים אותם, ככה אתם מחזירים משהו מהם לחיים. זאת עבודה קשה, כואבת ולפעמים קצת סזיפית, אבל אני חושבת שאנחנו חייבים להם את זה. אז תודה לכם שאתם ממשיכים במשימה הקשה והקדושה בשביל כולנו. 

נזכרתי בשבר ברגל. הייתי עצלנית או פחדנית (כי פעם נפלתי מהקביים על הרגל השבורה) והשתמשתי המון בכיסא גלגלים. בימים שהייתי בכיסא גלגלים אנשים עודדו אותי וחיזקו ודרשו בשלומי. כולה שבר ברגל, זה זמני. זה יעבור. בפנים הרבה יותר שבור, ואין לי תירוץ למה, אבל איך אתם לא רואים?
עד היום כשאני מפנה אנשים עם שברים בגפיים אני מזכירה להם ששווה לקחת משהו נגד כאבים לפני הפיזיוטרפיה (בתקווה שיגיעו מהר לשלב של השיקום) ואז קצת מקנאה בהם. כי יהיה להם שיקום. תהיה להם מטרה. והתקדמות איטית. הם הולכים לאנשהו. והכאב יקדם אותם. 

ואני? הולכת לאן שיכאיב לי. ללפגוע בעצמי. ורק רוצה לשרוד שם כמה שיותר זמן. אין מטרה. אין סוף. אין התקדמות, רק הדרדרות איטית וכואבת. 

זה נורא להגיד, אבל לפעמים אני מקנאה במי שיש להם כאב אובייקטיבי. משהו שכולם מסכימים עליו שהוא נורא ויש לאנשים האלה לגיטימציה לכאוב ולהתאבל. ואני? אני בוכה על שטויות. על דברים לא חשובים. אני סתם נשברת מכלום. אחת המטפלות שהייתי אצלה צרחה עלי את זה:  "פרופרציות מבולבלת, פרופורציות".
ואני נשברת. ואז עוד יותר נשברת מזה שנשברתי בלי סיבה אמיתית. משטות. שאני סתם בכיינית. שאני רגישה. עשויה מזכוכית דקה ולא שווה כלום.