מעבר להרי החושך

נזכרתי בשבר ברגל. הייתי עצלנית או פחדנית (כי פעם נפלתי מהקביים על הרגל השבורה) והשתמשתי המון בכיסא גלגלים. בימים שהייתי בכיסא גלגלים אנשים עודדו אותי וחיזקו ודרשו בשלומי. כולה שבר ברגל, זה זמני. זה יעבור. בפנים הרבה יותר שבור, ואין לי תירוץ למה, אבל איך אתם לא רואים?
עד היום כשאני מפנה אנשים עם שברים בגפיים אני מזכירה להם ששווה לקחת משהו נגד כאבים לפני הפיזיוטרפיה (בתקווה שיגיעו מהר לשלב של השיקום) ואז קצת מקנאה בהם. כי יהיה להם שיקום. תהיה להם מטרה. והתקדמות איטית. הם הולכים לאנשהו. והכאב יקדם אותם. 

ואני? הולכת לאן שיכאיב לי. ללפגוע בעצמי. ורק רוצה לשרוד שם כמה שיותר זמן. אין מטרה. אין סוף. אין התקדמות, רק הדרדרות איטית וכואבת.