זה יום כזה של לא לגעת.
יום של לידום.
לשתוק.
או לפחות ככה חשבתי פעם.
היום אני יודעת שיש המון מה להגיד או לעשות. זכיתי להיות שנה אחת בחיי חלק מצוות שחיפש סיפורים. תפס רגעים קטנים של גבורה גדולה. לא את המרד המפורסם, את המרד הקטן. זה שהורגש אולי רק למורד עצמו ונתן לו כח.
ישבתי שעות בארכיון של יד ושם. חופרת בעדויות על פי מילות מפתח.
יושבת אצלנו, ממיינת, מתייקת. היו גטאות שידעתי לזהות לפי שמות הרחובות שלהם.
והמיקרופילים 🙈 זה כבר משעשע. ישבתי שעות, שוכחת את עצמי, עד שחטפתי סחרחורת.
זוכרת את הרגע שמצאתי צילום של תעודת בגרות מגטו לודז'. בערך רגע וחצי אחרי שאני השגתי לעצמי אחת עם סמל מדינת ישראל. לא בטוחה למי היו ציונים יותר טובים (השוותי, ברור שהשוותי) ואין לי מושג באיזה מצב צבירה התלמיד סיים את המלחמה, אבל ברור לי שהוא ניצח. עצם זה שהיתה לו תעודת בגרות זה סימן שהוא ניצח. עצם זה שהמורים המשיכו ללמד והתלמידים המשיכו ללמוד זה ניצחון.
אני בימים קשים עם הצרות הקטנות שלי. בודדה בטירוף. לא מבטיחה להפסיק לבכות לכם ביום הזה, למרות שהיה ראוי.
אבל רציתי להגיד שעצם זה שאני מקטרת על הצרות הקטנות שלי זה סימן שאני והעם שלי במצב טוב בסך הכל. כי מי היה בוכה אז על הטרדות מיניות ובן זוג שמתעלם מהן? מי היה חולם על אהבה ונשבר מעצם החלומות?
אתה שומע, בוגר תיכון מגטו לודז עם בגרות ממוצעת? אנחנו חיים פה, עושים בגרויות, ועוד הרבה שטויות אחרות, אוהבים וכואבים ובעיקר מקטרים להנאתנו על צרות קטנות. אז נראה לי שאפשר להגיד שבמלחמה הזאת שגם אתה היית חייל אמיץ שלה, אתם ניצחתם.
ולצוות המופלא שממשיך בחיפושים אחרי סיפורי הגבורה הקטנים גדולים האלה, תמשיכו לחפש. הסיפורים האלה הם המצבות של אותם אנשים שעלו עם העשן לשמיים. ככה זוכרים אותם, ככה אתם מחזירים משהו מהם לחיים. זאת עבודה קשה, כואבת ולפעמים קצת סזיפית, אבל אני חושבת שאנחנו חייבים להם את זה. אז תודה לכם שאתם ממשיכים במשימה הקשה והקדושה בשביל כולנו.