מעבר להרי החושך

הוא הזכיר לי אותה. 

ואז נזכרתי שכתבתי בגללה שיר. 

זה היה גילגול אחר. אני הייתי אחרת. במקום אחר. 

וכתבתי בגללה שיר. 

ככה הוצאתי הכל. את הדאגה, הכאב, האהבה. 

פעם ידעתי לעשות את זה. היתה בי מספיק חיות בשביל לכתוב שירים. אבל כבר בערך עשור שאני עסוקה ב... במה בעצם? בלשנות את עצמי בניגוד לטבע? בלחיות את הבלתי אפשרי? בלהרוג את עצמי?

מזמן כבר לא מסוגלת לכתוב שירים. 

אז יש פוסטים חופרים, יש שירים של אחרים שאף פעם לא מדוייקים עד הסוף כי ככה זה, ויש את החפירות באישי. כשאני לא מצליחה לתמצת ולדייק אותם, אני הולכת מסביב. וזה כנראה מציף. 

אתם לא חייבים לקרוא אותי.

אל תקראו אם מכאיבה לכם.

אני חייבת לכתוב.

אני מתפוררת ודואגת ואוהבת וכואבת ולא יודעת איך להגיד את זה מדוייק, אז מגמגמת את זה בפירורים החוצה. בדיוק כמו שאני מפוררת בעצמי. 

סליחה🌷