השירים של יום הזיכרון יפים כאלה. נוגים. כמעט רומנטיים.
ובאמת יש משפחות כאלה שנראות כאילו השכול ידע לאן להגיע. הם נראים אסופים ויפים כל כך. הם מנחמים אותך כשאת באה לנחם. הם מקבלים את הדין באהבה וגאווה.
אבל לא כולם כאלה.
לא שוכחת את ההוא שאיבד את אחיו הבכור. גם שנים אחרי כשעברתי על ידו ברחוב הוא היה נראה כאילו הרגע בכה. והם כל כך דומים במראה. רק שאחיו הגדול היה חי ותוסס, והוא נראה כמו מת מהלך.
וההיא שהחבר שלה נהרג. עברו נראה לי יותר מ25 שנה. 25 שנה שהיא חיה על הקצה. מצבי רוח קיצוניים. היא לא התחתנה.
והיום ברדיו יהיו שוב שירים יפים, ואולי זה היום היחיד בשנה שהם, אלה ש'נשארו מאחור' יראו כולם קצת אסופים ויפים. כאילו שביום הזה אנחנו לוקחים מהגיבורים האלה מעט ממשא האבל הכבד. יום אחד שהם מצליחים טיפה לזקוף קומה, להרגיש לרגע כמו כולם, להרים את הראש לשניה אל מעל המים.
ואיך אפשר בלי? שיר יפה... מהסוג שאם יש ברדיו וזה לא יום הזיכרון מייד מתחילים לברר מה קרה: