מעבר להרי החושך

מסתבר שגדלתי בסביבה מסוכנת של קוראי מחשבות. אנשים שהרגישו אותי. כאלה ששמעו אותי גם כשדיברתי בשקט. בלי לעשות דרמות. כאלה שכשאמרתי להם שרע לי הם לקחו את זה ברצינות. כאלה שדאגו כשבכיתי. ששאלו אם העיניים שלי היו נראות אחרות. ובכלל שאלו. שאלו בדרך שעשתה חשק לענות.

זאת סביבה מסוכנת כזאת. כי כולם מבינים ואוהבים אותך שם. הורים, חברות ואפילו כמה מורות.

הם לא הכינו אותי למציאות. בה גם כשצורחת אף אחד לא שומע.

(לא. לא אתם. העולם שבחוץ. העולם ה"נורמלי")