מעבר להרי החושך

היום כמעט נאלצתי לוותר על הטקס מעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, וללכת לאירוע פרטי.
יום הזיכרון הוא לא יום פשוט לכל מי שחי פה וקצת מחובר למציאות (בשפה של דוסים אומרים מחובר ל"הויה" הישראלית, אבל לא יודעת איך לתרגם את זה לעברית מדוברת).
יום העצמאות הוא יום שמח וקדוש, והמעבר ביניהם מרגיש אולי נכון, אבל אף פעם לא קל.

לכן יש טקס מעבר (טקס הדלקת המשואות בטלויזיה, או טקס של העיריה/מועצה/שבט/סניף/יישוב). כדי לעשות את זה ביחד. להזכיר לכולם למה הם מחוברים. לעבור את זה בהדרגה. אצלנו יש גם תפילה חגיגית ומיוחדת.

רק השנה, כשזה כמעט היה חסר לי, הבנתי כמה המעבר הזה קשה וכמה חשוב לי לעשות אותו נכון. פתאום מרגישה שלשמוע או להקריא את מגש הכסף זה כמעט כמו תפילה בשבילי. וכמה אני פשוט צריכה לעבור את זה ביחד עם כולם.