מעבר להרי החושך

לא ראיתי את הסרט. אז אולי מוציאה דברים מהקשרם, אבל הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. 

אם נתעלם מזה שאני כנראה שייכת לתקופה אחרת והגעתי לפה בטעות, הייתי רוצה לחזור אחורה איזה עשור וקצת. להטרדה. לראשית האמהות. הייתי רוצה לטפל בדברים כבר אז, ולא לקבור אותם תחת מעטה של תרופות נגד דיכאון. עכשיו כבר קשה לטפל... 

פ

אני מניחה שהרבה אנשים ינסו להסביר או לשיר לכם, למה ירושלים שלהם.

אבל אחרי השנה המטורללת שהיתה לנו, אני יכולה להגיד שאני לא יודעת אם ירושלים שלי, אבל אני לגמרי שלה.

השוק ריק, והחניון של טדי עם אוהלי ענק של מדא ופקקים שחסמו את בגין.

וכל הבתי אבות.

וכפר שאול

ומונשמים ילדים בהרצוג.

והחנויות שנפתחו אחרי הסגר הראשון, לאט לאט. כמו אחרי מלחמה.

ודגימות במאה שערים וצור באחר. הרגשתי שחקנית בהצגה.

וגני ילדים שלמים שנפגשו בתור לדגימה בעין יעל... והאודישנים לתפקיד האריה בתנ"כי 😉. (ואגב, גם לביאה שואגת? או שהיא רק טורפת?)

ובתי חולים ששולחים חולים לא יציבים למרכז, כי עמוס.

ומחלקת קורונה באוגוסטה ויקטוריה.

ואמבולנס מחיצה.

וחולצת לוחם קורונה.

וכמה אהבה קיבלנו מכולם. גם מאלה שהכאבנו להם.

ועוד מלא חוויות שכרגע שכחתי, או שסתם לא מצאתי איך או שכאבתי מדי לכתוב.

יאללה, מעכשיו רק משמרות רגילות (חזרתי להיות מתנדבת מן המניין) והרבה יולדות!
עיר אהובה, שיהיה לך חג שמח
❤

התרגלתי לזה שאני בוכה ולא אכפת לו. למה שיהיה לו אכפת? הוא הרי אוהב את מי שפגע בי. 

אבל עכשיו גיליתי שגם הבן שלו בוכה ולא אכפת לו. שממש צריך להגיד לו לגשת אליו. הבן שלו. בן פחות משלוש. אמצע הלילה ואני לא יכולה לגשת, ובכל זאת הוא לא חשב על הרעיון לגשת לראות מה קרה. מחכה שאני אוכל לגשת. והילד בוכה ובוכה... 

זאת שאלה לפייסבוק לקבוצת אמהות, אבל רבתי עם פייסבוק, אז תגידו, לכל הגברים אין לב, או שזה רק האבא של הילדים שלי?

 והשיר בגלל הכותרת 🤷🏻‍♀️

אני לא לבד. יש לי תינוק במיטה 😍

ארבע לפנות בוקר, אנ'לא נרדמת
לבד קשה לי ללכת לישון
ארבע לפנות בוקר, אני רוקמת
חלום ליל קיץ כיד הדמיון

לפעמים אני נהנית לקפוץ לתאונות (שכבר התרחשו. לא לגרום להן!) רק בגלל היחס הכיפי עם המשטרה והחיילים. הם כל כך דואגים ואכפתיים. פשוט כיף להיות חלק מהגיזרה! 

ולחייל שגם שמר עלי (כי טיפלתי בפלסטינאי) וגם מדד לי רבע דקה (כי היה איתנו עוד חייל) בשביל הדופק, אתה בטח לא כאן, אבל תודה!

גאה להיות חלק מהכוחות בגיזרה

ופתאום דווקא מדמיינת.
זה בא לי בלי לשאול הדימיון הזה.
אחרי שכבר נואשתי לגמרי מדמיונות.
פתאום זה בא לי.

אתה,
אני
שמה ראש
אתה עם ידיים בטוחות.
ויש שם רוך, כוח, עוצמה ושלווה.

וזה כל כך פתאומי וכל כך לא הגיוני הדימיון הזה. ולא יודעת אם להילחם בו או להרפות.

רק יודעת שנעים לי בידיים שלך

קפצתי לבקר בתחנה
התקשקשתי עם חובשת.
חברה כיפית כזאת.
סיפורי מו"רקים וגם סתם כאלה שלא הייתם רוצים לשמוע.

אבל מה שגרם לי לבכות כמו תינוקת זאת השיכורה ההיא. ואפילו לא אני זאת שטיפלה בה.

ואני תוהה אם את כולם החיים יותר מפחידים מהמוות? זה קורה רק לחובשים? או רק לי?

התפרקתי. 

אם כבר התחלתי לבכות לכם עם שירים של גלי עטרי...
אז שיהיה:

עכשיו אהבה היא יודעת

כאב שאיננו נגמר

בהמשך לפוסט הקודם

אין קן

דרך רחוקה
ואני ציפור בליל סגריר
ציפור בלי בית,
מה היא
אל מול שמיים
כשאבד לה סוף השיר.

אני חושבת שבערך פעם בחודש אני קצת מתה.
כל אישה בערך פעם בחודש קצת מתה.
אצלי זה לפעמים יוצא פעמיים.

משהו מת כל מחזור.
יש שם אבל
יש שם בקשה להתכנסות
יש שם קריאה לצמיחה ולידה מחדש.

עוף החול בונה לעצמו מן קן, להישרף בו ולהיוולד מהאפר. נראה לי גם אני זקוקה למקום כזה.
כמו קן.
שלו, בטוח, מוגן.
מקום שאפשר לכאוב בו פיזית ונפשית עד הסוף.
רק ככה אפשר להיוולד מחדש.

אין לי מקום כזה.
גם לא יהיה.

וככה כל פעם מחדש אני באמת קצת מתה.
וגם קצת מתחדשת, אבל בעיקר לא.
וכל חודש אני עוד קצת דועכת. כי אין לי מקום למות בו ולהיוולד מחדש.

להמחשה בלבד: 

לאיזה בוקר התעוררנו הבוקר. וכבר צהריים. והכל כואב ומבולבל לי. ואני עייפה... 

ושוב מרגישה דפוקה שמתבכיינת בגלל הצרות הקטנות שלי.

האסון הזה מזעזע אותי.
קודם הוא מזעזע כי הוא פשוט כזה. בני אדם שנמעכים למוות זה מזעזע. לא חשוב איפה הם היו ולמה.

אבל הוא מזעזע אותי גם מהמקום של החוויה הדתית-רוחנית. כי נזכרת-מדמיינת את העוצמה שיש שם במירון. את ההתעלות... ואחרי ששנה שעברה לא היה אפשר... זה משהו שבטח היה חסר לאנשים והגיע השנה בעוצמה חזקה יותר. בגלל הגעגוע הכפול. הגיעו יותר אנשים בגלל זה?

ואז באמצע ה... אין לי איך לתאר במילים. באמצע הדבר הגדול והמלהיב הזה, כזה אסון.
הם באו לשמוח, להתעלות, להתקרב לה'...
זאת מכה.
ואני בטוחה שכל מי שיצא משם אחרי שיירגע ישאל את עצמו למה?
גם אני שואלת.

אבל נראה לי שהתשובה צריכה להישאר אישית.
זאת אומרת, ברמה הטכנית, ברור שצריך להסיק מסקנות בקול רם.

אבל האנשים שהיו שם אלה אנשים לא רק של מעשה, הם חיפשו מעבר וברור שישאלו מעבר. ואת התשובות לשאלות האלה, כל אחד צריך לתת לעצמו. ולא להאשים אף אחד.
ללג בעומר יש הרבה הקשרים "רוחניים".
שנאת חינם, מרד בר כוכבא, תורת הסוד... וגם כאלה שאני לא מכירה ולא חשבתי עליהם. 
וכל אחד ייתן לעצמו את התשובה של עצמו, ואפילו לא צריך להגיד אותה בקול, רק להפנים, ואולי בעקבות הניעור הזה, להפוך את העולם למקום שטיפה יותר נעים לחיות בו.

ולחיים האישיים והקטנונים שלי...
המון זמן דיברתי על הצורך לקבור את החלומות. עדיין חושבת שהחיים היו רגועים יותר בלעדיהם.
ראיתי איזה סרטון קצר על חלומות שחולמים בלילה, ועל הקשר ביניהם לבין רצון ושאיפות או אם תרצו, החלומות שלנו.
אומרים שזה בריא לחלום.
ואין לי פואנטה, כי לא מכירה הרבה דברים שכואבים יותר מהפער בין החלומות למציאות.

עייפה כל כך
כתבתי מבולבל
אבל שבת של שלום שתהיה
לכולנו