מעבר להרי החושך

כבר לא מצליחה לדמיין. 

לא ממך ולא מאף אחד. 

ויש בזה משהו נורא

עד לא מזמן, למרות שהיה לי רע, האמנתי בבני אדם (ואיפושהו עכשיו עדיין מאמינה). האמנתי שרוב בני האדם טובים. ורוצים בטוב. ואכפת להם. האמנתי שהרעים הם החריגים.
האמנתי שרוב בני האדם אוהבים ורגישים. שהאטימות היא החריגה.

עכשיו בעקבות טיפול מתחילה להבין שהייתי מוקפת רוב חיי באנשים חריגים. טובי לב, רגישים, אכפתיים.

ולאט לאט צריכה להשלים עם זה שהעולם הוא לא כזה.  שגם בני האדם שנחשבים לבסדר, אלה שהם לא פושעים... הם לא טובים.

ואני לא בטוחה שהמטפלת מבינה את גודל המשבר.

את אובדן היכולת לתת אמון. את הפחד שיעטוף אותי עכשיו בכל צעד. את העדינות שאני צריכה לאבד. את זה שבאתי אליה כדי שתעזור לי למצוא מקום בטוח להניח עליו ראש, ומסתבר שאין דבר כזה.

השתדלתי בלי תיאורי זוועה. אבל אנשים רגישים, דלגו. לא רוצה את זה על מצפוני

טרמפ

בחורה צעירה מעט ממני, נסיעה ארוכה, באופן טבעי נקשרת שיחה.

מגיעה לזה שאני חובשת.

היא מצדיעה לנו, אבל זה מפחיד אותה. כל העסק של דם והחייאה זה בכלל...
הסברתי לה כמובן שאותי יותר מפחיד שיבקשו ממני לבשל לשכנה שילדה. לא שאני גרועה בזה, פשוט השכנות האחרות מציבות רף גבוהה. מעדיפה להיות זאת שתפנה אותה באמבולנס או אפילו תיילד בדרך.

אבל ברצינות.
אחרי שכבר נגמר לי פעם בן אדם מתחת לידיים (יותר ציורי להגיד בתוך הידיים. אבל יותר מדוייק להגיד מתחת לידיים. כי הנשמתי (עם אמבו. צאו מהסרט) ועשיתי עיסויים) אני לא אגיד שזה נעים, המבט המתרוקן שלו זה כנראה לא משהו שיעזוב בקרוב אם בכלל, אבל יש משהו מרגיע ונוסך ביטחון בהוראות ברורות.
וכשמגיעים להחייאה זה לא שלב של ניחושים ומחשבות. זה זמן לפעול על אוטומט. וההוראות מאוד פשוטות ומאוד ברורות וחד משמעיות. וגם אם האדם הלך, את יודעת שעשית את המקסימום.

מה כן מפחיד אותי בתור חובשת? מצב פסיכיאטרי. ניסיון התאבדות. אלה מצבים שמצד אחד אין הוראות, ומצד שני מילה או אפילו תנועה לא נכונה שלי יכולה לגמור את הבן אדם. וגם אם הוא לא קפץ היום מהגשר, זה יכול לרדוף אותו לאורך שנים. כי זה מצב רגיש. ואין סד"פ. ואין נכון או לא נכון. וגם אם עשינו טעות לעולם לא נדע עליה. וזה מפחיד.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
אל דאגה, לא כדי לשכנע אתכם לצאת לקורס מציל חיים... פשוט כי מסתבר שאני אוהבת הוראות ברורות.
לדעת מה רוצים ממני. לדעת שפעלתי נכון. וזה לא שלא מעניין לי גם דברים יותר מורכבים. (הרגעתי לא מזמן אדם עם התקף חרדה. עד שהגענו לבית חולים חלפו רוב התסמינים. אז אני לא גרועה בזה) אבל פקודות וציפיות ברורות זה משהו שמרגיע אותי, זה נעים לי ונותן ביטחון. ואם זה מגיע במצבי קצה זאת בכלל יכולה להיות חוויה מיוחדת.

ופשוט חשבתי שכאן יבינו אותי ואת חיבתי המוזרה להוראות, פקודות ודברים שכאלה.

תשמרו על עצמכם. ואל תגיעו למצב של החייאה, מסתבר שזה די שובר את הצלעות 🙈
😉

אתה יודע, אני כותבת המון בזמן האחרון.

מעלה פוסטים.

מתכתבת בפרטי.

מתכבת בתגובות... 

אני תוהה אם הם יודעים שכל זה, זה פשוט כדי לחשוב פחות עליך. על מי שנכנס לי ללב במהירות ובקלות.

אבל גם כשעושה הכל כדי לא לחשוב...  זה לא לגמרי מצליח לי. 

סליחה

מנת אדרנלין קטנה תמיד עושה טוב לנשמה. 

תאונת דרכים. פצוע קל. אבל אין כמו נסיעה לילית באמבולנס לשיפור המצברוח. 

(קצת קיוותי לזמן נחמד לבד עם הנהג הכי חברמן בצוות (כן. הוא בגיל שלפחות בסדיר הוא היה חברמן) אבל אז הצטרף איזה פרמדיק צעיר 🤷🏻‍♀️. אפילו התפדחתי לשאול שאלות)

כבר אמרתי שלא נעים לי להינות מצרות של אחרים ואני מעדיפה לידות או לפחות יולדות? 

תמיד חשבתי שיש לי אינטליגנציה רגשית ממוצעת. אני לא תמיד אדע מה להגיד... אבל גם לא אבלע את הלשון או אגיד משהו מצחיק. עד שראיתי חובש ותיק בוכה.

הימים הם ימי המלונות בידוד לחוזרים מחו"ל. נשלחנו לקייטנה של החוזרים מדובאי. לילה לפנינו גם היס"מ נשלחו לשם.
אני ועוד דוגם יושבים לבד בספא הנטוש של המלון, מכינים ערכות לכל הרשימה המבולגנת שקיבלנו. כאילו שכולם יחכו לנו בחדר 🤦🏻‍♀️

עם כל הניירת, יש קצת זמן לדבר.
אז הוא סיפר לי.
איך חולה קורונה נגמר לו בידיים. איך נגמר האוויר לאדם שהוא אהב והעריך.

והוא בכה.
החובש הזה שאני בטוחה שזאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא נתקל במוות פשוט בכה. וטוב שהוא בכה, כי זה נורא אם חובשים יהפכו לאדישים. אבל הוא בכה. ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות. 

בן אדם שאני חצי מכירה, ובעיקר רגילה להריץ איתו צחוקים, אולי פה ושם כמה חצאי שיחות רציניות, בוכה. הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להשפיל מבט ולשלוף טישו.
החשיפה הזאת היתה לי עוצמתית מדי. אם זאת היתה חובשת אולי גם הייתי מתקרבת, מנסה להניח יד על הכתף... אבל פשוט לא ידעתי מה לעשות. נגמרו לי המילים. 

היתה ירידה בדגימות. ועברו 9 חודשים מאז שמדא התחילה להעסיק אותי כעובדת חברת כח אדם. אז אחרי כמה חודשים כמתנדבת, ואז 9 חודשים כעובדת, וקצת יותר משנה בדגימות, חזרתי להיות מתנדבת מן המניין במדא. על אמבולנס.

אני לא יודעת איך מרגיש חייל משוחרר, רק זוכרת איך הרגשתי אחרי שנתיים שירות. אחרי שנתיים בהן התרגלתי לחיות למען הכלל, היציאה ל"אזרחות" לוותה בהרגשת ריקנות כזאת. אחרי שנתיים של משמעות ואידיאלים גדולים, הכל בבת אחת נגמר.

אז ככה קצת גם עכשיו, אחרי שהשתחררתי ממלחמת הקורונה. 

מחכה לחזור לעבודה הקודמת שלי (עדיין בחל"ת) ומקווה גם למצוא עוד אחת, כי ההיא לא היתה משרה מלאה. אם אתם מכירים מקום עבודה עם משמעות, שמחפש לוחמי קורונה משוחררים, דברו איתי 😎

כמו כל חובשת ממוצעת... אני נהנית מצרות של אחרים. מי שלא ראה מתנדבים משועממים מחכים למקרה, כנראה אף פעם לא יבין את זה. 

אבל אני תמיד מעדיפה יולדת. ואם אפשר קבלת לידה בבית. תודה. 

אבל לא על זה רציתי לספר. פשוט היום שמעתי קצת על כאבים של אחרים. וזה טיפונת השקיט את הכאב שלי.

ואז חשבתי על החברים שלי. אנשים גדולים ומיוחדים, אבל מיוסרים כל כך... 

לכמה מהם מתאים הקטע הבא? מה אומרים? 

נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון[1]. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד[2], התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתן הבלתי סופית לא תכלה, הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע. התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת, - מתגלות הן בעזי-פנים שבדור.

 

 צל"ש למי שמצליח לקרוא ולהבין. זה קטע של הרב קוק. ונראה לי שיש פה כמה אנשים שהם קצת כאלה... 

ואיך אתם? 

אז בכיתי היום במצטבר כמה שעות. 

אני תוהה אם בעלי שם לב בכלל. 

פעם הייתי בוכה חופשי על ידו, אבל מזמן זה כבר לא...

אצלי כנראה בכי זה משהו אינטימי. בדרך כלל לא יוצא על יד כל אחד. 

בכיתי עד שכאבו לי הסינוסים וגם אז המשכתי. לא היה מי שיניח יד על הכתף. גם לא מישהו שיצמיד אליו את הראש שלי. ויש פה אנשים מקסימים שדאגו בפרטי, אבל כמו שאמרתי, זה בכי. הוא לא יוצא עם כל אחד. 

פעם הייתי נרדמת תוך כדי בכי, ואז קמה טהורה. מזמן לא הצלחתי להירדם ככה, אבל אולי זה קשור לזה שאין לי אצל מי לבכות. 

חטפתי התקף בכי. בלי שום הכנה או הסבר. סתם כי התיישבתי להשלים את הצפיה בטקס הדלקת המשואות שהפסדתי אתמול (כי הלכתי לטקס היישובי). 

לא חושבת שזה היה רגע מרגש במיוחד... סתם פשוט בכיתי. 

וזה מזכיר לי כמה קל לערער אותי. כמה הכל עדין אצלי וכמה מבולבלת, ולא בטוחה... 

אבל טוב שבכיתי. זה כנראה משהו שהיה צריך לצאת. הלוואי והיה לי פנאי להוציא אותו לגמרי. 

מועדים לשמחה ולגאולה שלמה

🇮🇱חג שמח🇮🇱

זה פחות או יותר כמו שזה נשמע אצלנו. וכמו שזה נשמע כמעט בכל בית כנסת שהוא גם ממלכתי. 

ואיך אצלכם? 

חג שמח 

🇮🇱🌷🇮🇱