כמו כל חובשת ממוצעת... אני נהנית מצרות של אחרים. מי שלא ראה מתנדבים משועממים מחכים למקרה, כנראה אף פעם לא יבין את זה.
אבל אני תמיד מעדיפה יולדת. ואם אפשר קבלת לידה בבית. תודה.
אבל לא על זה רציתי לספר. פשוט היום שמעתי קצת על כאבים של אחרים. וזה טיפונת השקיט את הכאב שלי.
ואז חשבתי על החברים שלי. אנשים גדולים ומיוחדים, אבל מיוסרים כל כך...
לכמה מהם מתאים הקטע הבא? מה אומרים?
נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון[1]. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד[2], התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתן הבלתי סופית לא תכלה, הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע. התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת, - מתגלות הן בעזי-פנים שבדור.
צל"ש למי שמצליח לקרוא ולהבין. זה קטע של הרב קוק. ונראה לי שיש פה כמה אנשים שהם קצת כאלה...
ואיך אתם?
