תמיד חשבתי שיש לי אינטליגנציה רגשית ממוצעת. אני לא תמיד אדע מה להגיד... אבל גם לא אבלע את הלשון או אגיד משהו מצחיק. עד שראיתי חובש ותיק בוכה.
הימים הם ימי המלונות בידוד לחוזרים מחו"ל. נשלחנו לקייטנה של החוזרים מדובאי. לילה לפנינו גם היס"מ נשלחו לשם.
אני ועוד דוגם יושבים לבד בספא הנטוש של המלון, מכינים ערכות לכל הרשימה המבולגנת שקיבלנו. כאילו שכולם יחכו לנו בחדר 🤦🏻♀️
עם כל הניירת, יש קצת זמן לדבר.
אז הוא סיפר לי.
איך חולה קורונה נגמר לו בידיים. איך נגמר האוויר לאדם שהוא אהב והעריך.
והוא בכה.
החובש הזה שאני בטוחה שזאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא נתקל במוות פשוט בכה. וטוב שהוא בכה, כי זה נורא אם חובשים יהפכו לאדישים. אבל הוא בכה. ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות.
בן אדם שאני חצי מכירה, ובעיקר רגילה להריץ איתו צחוקים, אולי פה ושם כמה חצאי שיחות רציניות, בוכה. הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להשפיל מבט ולשלוף טישו.
החשיפה הזאת היתה לי עוצמתית מדי. אם זאת היתה חובשת אולי גם הייתי מתקרבת, מנסה להניח יד על הכתף... אבל פשוט לא ידעתי מה לעשות. נגמרו לי המילים.
היתה ירידה בדגימות. ועברו 9 חודשים מאז שמדא התחילה להעסיק אותי כעובדת חברת כח אדם. אז אחרי כמה חודשים כמתנדבת, ואז 9 חודשים כעובדת, וקצת יותר משנה בדגימות, חזרתי להיות מתנדבת מן המניין במדא. על אמבולנס.
אני לא יודעת איך מרגיש חייל משוחרר, רק זוכרת איך הרגשתי אחרי שנתיים שירות. אחרי שנתיים בהן התרגלתי לחיות למען הכלל, היציאה ל"אזרחות" לוותה בהרגשת ריקנות כזאת. אחרי שנתיים של משמעות ואידיאלים גדולים, הכל בבת אחת נגמר.
אז ככה קצת גם עכשיו, אחרי שהשתחררתי ממלחמת הקורונה.
מחכה לחזור לעבודה הקודמת שלי (עדיין בחל"ת) ומקווה גם למצוא עוד אחת, כי ההיא לא היתה משרה מלאה. אם אתם מכירים מקום עבודה עם משמעות, שמחפש לוחמי קורונה משוחררים, דברו איתי 😎