מעבר להרי החושך

אם כבר התחלתי לבכות לכם עם שירים של גלי עטרי...
אז שיהיה:

 

 

עכשיו אהבה היא יודעת

כאב שאיננו נגמר

בהמשך לפוסט הקודם

אין קן

 

 

 

 

דרך רחוקה
ואני ציפור בליל סגריר
ציפור בלי בית,
מה היא
אל מול שמיים
כשאבד לה סוף השיר.

אני חושבת שבערך פעם בחודש אני קצת מתה.
כל אישה בערך פעם בחודש קצת מתה.
אצלי זה לפעמים יוצא פעמיים.

משהו מת כל מחזור.
יש שם אבל
יש שם בקשה להתכנסות
יש שם קריאה לצמיחה ולידה מחדש.

עוף החול בונה לעצמו מן קן, להישרף בו ולהיוולד מהאפר. נראה לי גם אני זקוקה למקום כזה.
כמו קן.
שלו, בטוח, מוגן.
מקום שאפשר לכאוב בו פיזית ונפשית עד הסוף.
רק ככה אפשר להיוולד מחדש.

אין לי מקום כזה.
גם לא יהיה.

וככה כל פעם מחדש אני באמת קצת מתה.
וגם קצת מתחדשת, אבל בעיקר לא.
וכל חודש אני עוד קצת דועכת. כי אין לי מקום למות בו ולהיוולד מחדש.

 

 

 

 

 

להמחשה בלבד: 

לאיזה בוקר התעוררנו הבוקר. וכבר צהריים. והכל כואב ומבולבל לי. ואני עייפה... 

 

ושוב מרגישה דפוקה שמתבכיינת בגלל הצרות הקטנות שלי.

האסון הזה מזעזע אותי.
קודם הוא מזעזע כי הוא פשוט כזה. בני אדם שנמעכים למוות זה מזעזע. לא חשוב איפה הם היו ולמה.

אבל הוא מזעזע אותי גם מהמקום של החוויה הדתית-רוחנית. כי נזכרת-מדמיינת את העוצמה שיש שם במירון. את ההתעלות... ואחרי ששנה שעברה לא היה אפשר... זה משהו שבטח היה חסר לאנשים והגיע השנה בעוצמה חזקה יותר. בגלל הגעגוע הכפול. הגיעו יותר אנשים בגלל זה?

ואז באמצע ה... אין לי איך לתאר במילים. באמצע הדבר הגדול והמלהיב הזה, כזה אסון.
הם באו לשמוח, להתעלות, להתקרב לה'...
זאת מכה.
ואני בטוחה שכל מי שיצא משם אחרי שיירגע ישאל את עצמו למה?
גם אני שואלת.

אבל נראה לי שהתשובה צריכה להישאר אישית.
זאת אומרת, ברמה הטכנית, ברור שצריך להסיק מסקנות בקול רם.

אבל האנשים שהיו שם אלה אנשים לא רק של מעשה, הם חיפשו מעבר וברור שישאלו מעבר. ואת התשובות לשאלות האלה, כל אחד צריך לתת לעצמו. ולא להאשים אף אחד.
ללג בעומר יש הרבה הקשרים "רוחניים".
שנאת חינם, מרד בר כוכבא, תורת הסוד... וגם כאלה שאני לא מכירה ולא חשבתי עליהם. 
וכל אחד ייתן לעצמו את התשובה של עצמו, ואפילו לא צריך להגיד אותה בקול, רק להפנים, ואולי בעקבות הניעור הזה, להפוך את העולם למקום שטיפה יותר נעים לחיות בו.

 

ולחיים האישיים והקטנונים שלי...
המון זמן דיברתי על הצורך לקבור את החלומות. עדיין חושבת שהחיים היו רגועים יותר בלעדיהם.
ראיתי איזה סרטון קצר על חלומות שחולמים בלילה, ועל הקשר ביניהם לבין רצון ושאיפות או אם תרצו, החלומות שלנו.
אומרים שזה בריא לחלום.
ואין לי פואנטה, כי לא מכירה הרבה דברים שכואבים יותר מהפער בין החלומות למציאות.

 

עייפה כל כך
כתבתי מבולבל
אבל שבת של שלום שתהיה
לכולנו

אני מנסה לחשוב על השירים שלא היתה לנו מדורה בלעדיהם.

והמדריך שלנו ניגן מקסים בגיטרה.

 

איך היה נראה השירון שלכם?

אני בכלל משתדלת לא לשמוע שירים עכשיו.
אבל שמו באוטובוס.
וזה הציף לי זכרונות.

כשהתכתבנו, ואמרתי לך שאני אוהבת שלום חנוך. אמרת שזה זמר טוב.
ופעם ראשונה שהעזתי לשים שירים שאני אוהבת בזמן דגימה (דגמתי לבד בחדר, אבל היו נדגמים. ולא מעטים באותם הימים). אני ביקשתי שלום חנוך, שמתי כפפות והתרחקתי.  יוטיוב המשיך לבד.

אני תוהה אם גם אז בכיתי כבר ב"אימי"... או שזה רק היום יצא ככה.
לא רואים דמעות מבעד לוויזור.

וכמה הייתי גאה בעצמי שהעזתי. שלא התביישתי לשמוע מה שאוהבת. זה ממך האומץ הזה. הלוואי שישאר לי ממנו. לא רק למוזיקה, פשוט ללהיות אני.
ואחר כך היה השיר שכמעט נכתב עלינו, אבל הקליפ שלו הלחיץ אותי. זוכר?
וכשנכנסה משפחה חרדית ל"משיח לא בא" כבר חשבתי להעביר... אבל קורונה, פחדתי לגעת בפלאפון. כולם שרדו.
ואז נכנסה אחת שאמרה לי שהשירים יפים אז לא בא לה ללכת, מצידה שאדחוף עוד מטוש. אמרתי לה שזה בטח סימן שאנחנו קרובות בגיל.

חוזרת הביתה מאוחר. הגוף מאותת לי שמזמן לא ראיתי את הילד. מעניין אם גם הוא ינגן בגיטרה. כמו אמא. רק שלא יזרוק אותה...

אתמול היה טוב.
יהיה גם מחר?

מישהי חכמה שאלה מה היא בגידה בעיני (ובעיני עוד כמה חברים בקבוצה) לקח לי כמה שעות, קראתי תשובות שם ובמקומות אחרים (צירוף מקרים?) אבל בסוף הבנתי מה זאת בגידה במקרה שלי. ולמה זאת בעצם בגידה:

 

בגידה זאת התרועעות עם האויב בזמן מלחמה. 

הכי פשוט. הכי כואב. 

 

 

נכנסתי לארכיון

באתר אחר בכלל

רק כדי לגלות שאנחנו כנראה לא לומדים

שהיינו כבר פעם בסיפור דומה

כל אחד בנפרד

כל אחד עם הסיפור שלו

ושהוא חוזר על עצמו כנראה

ומי יודע עוד כמה יחזור. 

 

אנחנו אותם בני אדם

עשור או שניים חלפו

נמשכים לאותם הדברים

לאותו סוג אנשים

לאותם קשרים והקשרים

כואבים את אותם כאבים. 

 

כתבתי אז, במילים נוגות

על אהבה שצריכה לשתוק מרחוק. 

 

מי יודע כמה פעמים עוד נחזור על הסיפור שלנו

כל אחד בנפרד

עד שנמצא מרפא. 

 

 

אני כבר עייפתי

רק רוצה שהסוף, סוף כל סוף, ישתנה. 

כבר כמה פעמים כתבתי על השולטת שלי.
עכשיו הגיע הזמן לדבר על האח הקטן שלה, שולט ג'וניור.
עיניים כחולות. חיוך כובש. ג'לטמן אמיתי.

הציצי שלי שייך לו כמובן (ירש אותו מהאחות).
הוא מושיט לי יד ומוביל אותי לספה. מביא לי את הכרית. קובע לאיזה צד הוא יצמיד את הפה. בצד השני הוא מטפל עם הידיים. אני כל פעם מחדש נמסה ונכנעת לו. 

אבל השיא: אחרי שהוא נותן לי כאפה (או לאחותו הגדולה) הוא מלטף את הראש בעדינות ועם מבט רך בעיניים אומר "אובה" (=טובה). כבר פוחדת שהוא מרביץ רק כדי ללטף😱

זה סוג של טיפול המרה עכשיו. 

אני צריכה להתנגד לכל מה שהחשבתי ליפה ונשי. 

לכל מה שהחשבתי ל-אני. 

חשבתי שמלחמות זה לבנים. 

שתמימות ועדינות זה לבנות.

שצניעות מיועדת בעיקר לנשים. אותם אנשים שאמרו לי ש"כל כבודה בת מלך פנימה" מבקשים ממני ללמוד לקבל את זה שלא. 

 

וזה קשה. ושובר. 

 

 

עוד לא התאוששתי מהנזק של הטיפולים שניסו לגרום לי לקבל ולהסכים לזה שמציקים לילדה שלי (כשהיתה בת חודש!!!). מקווה שהפעם זה יעזור ולא ייגרם עוד נזק. 

שאני אצא בשלום מהמלחמה מול עצמי.