מעבר להרי החושך

עם סגולה

בתחילת הקורס חובשים הסבירו לנו שאחרי הקורס אין דרך חזרה. ברגע שבלעתם את הגלולה האדומה... סליחה. מרגע שיש לכם את הידע, יש לכם גם את החובה המוסרית (וגם החוקית אגב) לטפל.

אבא שלי לא רב. לא פורמלית בכולופן, אבל סביר שרובכם הייתם קוראים לו ככה אם הייתם פוגשים בו. גם אם אתם דתיים. הוא קצת כמו הר"מ שלכם בישיבה התיכונית, שאין לו סמיכה אבל...

בכולופן, בדיוק על הקטע למעלה היה השיעור שלו בליל שבועות. על היותנו העם הנבחר.

זה לא שאנחנו גיזענים. זה לא שאנחנו מתנשאים, ולמען האמת... לא באמת שאלו אותנו. נולדנו כאלה. וזה יכול להיות מעצבן.

חוזרת רגע לגלולה האדומה. או לכחולה. 
מטריקס, סרט פופולרי לפעולות בבני עקיבא בזמנו (יחד עם החתירה לאמת של המופע של טרומן 😅).

הוא לא לגמרי בחר להיות ה"נבחר" או ה"אחד". הבחירה היחידה שלו היתה אם לעשות עם זה משהו.
ואם הוא היה בוחר להתעלם ולשכוח?, באמת היה זוכה לשקט? או שייתכן ואנשים שידעו שבכוחו להציל את העולם היו מנסים למשוך אותו שוב אל הסיפור?

אנחנו כעם מחפשים את עצמנו. מן גיל התבגרות כזה שנמשך ונמשך... ואנחנו כאלה וגם כאלה. ואנחנו שונים עם המון פנים, וטוב שכך.

אבל אנחנו גם עם נבחר. וגם אם הם לא מודים בזה בקול, יש לעולם ציפיות ממנו. ולא בטוחה שיש לנו איך לברוח מהעסק. וגם אם ננסה, בתת מודע העולם כנראה מצפה ממנו למשהו אחר. מכולנו. גם מאלה שלא רוצים להרגיש קשורים, אבל מה לעשות, נעבך, נולדו יהודים.

נסעתי צפונה לחג. 

להורים. 

שקט, תמיכה והמון אהבה... ידעתי שיעשו לי טוב. 

אחרי התפילה הקב"ט של היישוב פגש אותי וסיפר שבירושלים הכריזו על אר"ן. 

וזהו. נכנסתי לטרפת שרק אדם דתי יוכל להבין. שעות של שאלה מה הסדר גודל? מי טיפל? מי נפגע? ושאלת השאלות, האם הקפיצו את הצוות שלי ורק אני נופשת לי בשלווה בצפון? 

וזה עוד בנוסף ללחץ ולבלגן הכללי במדינה (ומלא מטוסים ממש שדה תעופה מעל הראש. בומים שהזכירו מאוד את מה שאנחנו שאצלנו שומעים מרחוק כשיש טילים וירוטים... ופתאום שקט שגם הוא היה מלחיץ)

היה חג לא מאוד רגוע, אבל בכל זאת נהנתי. איך היה לכם? 

באחת הנבואות על אחרית הימים, אחת שקוראים דווקא לפני פסח, מדברים על יום בוער כתנור. וגם על שמש מרפאת.
ומסתבר שזה לגמרי אותו החום, פשוט למי שיש כלים לקלוט את החום הזה הוא עושה טוב, ומי שלא... זה ירגיש בוער כתנור.

ואני תוהה אם אפשר להיות שניהם. גם להנות מהחום וגם להישרף ממנו. כי ככה הרגשתי כשהזכרת את המילה אהבה.
היא מנחמת ושורפת ואני בכלל לא מבינה אותה, כמעט כמו האור הזה של אחרית הימים.

אלוקים אמר שישלח לנו את אליהו הנביא יום לפני, אולי כדי לעזור לנו לעשות בירור וסדר בראש.

הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵֽלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא

עד אז... שיהיה שבוע טוב!

זה אולי מוזר, אבל פה, בבועה הקטנה שאני גרה בה, אני לא מרגישה מתיחות מיוחדת בזמן האחרון. זאת אומרת כבר חודש יש איזו תסיסה... אבל אף פעם לא היה פה באמת שקט. 

אבל קוראת חדשות. או לא קוראת ואז מתייסרת שלא קראתי. או שקוראת ומתחרטת כי דואגת. וזאת מן מערבולת כזאת. 

אבל החלק המוזר באמת זה שלפעמים הלחץ הכללי הזה עושה לי טוב. לא יודעת למה. אולי זה כי פתאום עכשיו כולם ככה, ולא רק אני. אולי כי יש טוב ורע ברור (לא אמרתי טובים ורעים. אבל ברור שרע זאת אלימות וטוב זה ההפך). כאילו המצב הזה נותן עם הכאוס שלו גם איזו בהירות. אולי זאת סתם היציאה מהשיגרה. אולי כי מזוכיסטית אז 🤦🏻‍♀️

לא יודעת. לא ברור. אבל זה מזכיר לי שוב כמה מוזרה אני. 🤷🏻‍♀️

ותשמרו על עצמכם

מי שמאזין
ישמע קולות בלי הרף
ברזי רזים
או מוזיקה סוערת
מי שמאזין
גם בליבו עוברת
מקהלת קולות רבים

ופתאום לא רוצה אף אחד.
לא רוצה לאהוב.
לא רוצה לכאוב.

הראית לי כמה כח נותנים חום ואהבה, כמה עוצמה יש לזה, אבל עצם הידיעה הזאת מביאה רק כאב. כי מה זה עוזר לי לדעת אם לעולם לא יהיה לי. ולא יהיה לי. ואם יהיה, אין סיכוי שזה יהיה חזק ועוצמתי כמו איתך...

כל מי שהתקרבת אליה גמרה ככה? מרוסקת, מבולבלת, משותקת, כמהה...

אני לא מקנאה בך.
כי גם אתה בטח טיפ טיפה זקוק לקשר. רוב בני האדם זקוקים לזה. ולא אשמתך שאתה כל כך עוצמתי. ואתה כל כך אכפתי, שזה בטח כואב לך שאני (ומי יודע מי עוד ועוד יותר) ככה. ואני לא רוצה שיכאב. לא לך, לא מגיע לך כאב... אני כואבת מספיק בשביל שנינו. מותר בכלל להגיד 'שנינו'?

אמרו שאי אפשר לאהוב אנשים כמוני. אלה שזקוקים כל כך... שזה יותר מדי. שזה גורם לאנשים לקרוס. או לא להתקרב מראש. אבל אתה התקרבת. גם אתה קרסת ופשוט לא רצית שאראה? אמרתי לך פעם שאני חור שחור?

אז שנינו חזקים.

רק שהכח שלי הרסני, ושלך דווקא בונה.

את שאר הדברים שיש לי להגיד אני אשלח לך באישי. עוד מרשה לעצמי.

רק שמור על עצמך. גם בשבילי.

קראתי רק את ההתחלה (כי מי יכול להתרכז בימינו?)

זה מאמר בכלל על . 

אבל מסתבר שיש שתי שאלות חשובות בנושא הזה (לפחות לפי התאוריה במאמר) 

האם אני יכול לסמוך על הבן אדם והאם אני יכול לכבד אותו? 

אז רושם ראשוני או שנים של הכרות... מסתבר שאלה שאלות קריטיות. וכשהתשובה על שתיהן שלילית, וזה בן אדם שתרצי או לא את צריכה לסמוך עליו, החיים נעשים קשים ומסובכים. כמו במקרה שלי 😥

קצת מטורפת שבכלל קראתי לו החייזר שלי.

אולי הייתי רוצה. ולהיות היצורה המוזרה שלו... 

בכולופן, עם כל הבלגן שיש לי בנשמה, כנראה שהשיר הזה יותר מתאים: 

נשברת. רוצה חזרה את החייזר שלי... 

ופתאום שוב מפקפקת בעצמי. ושונאת את עצמי. ובעיקר לא מאמינה שמסוגלת. לכלום. 

אתמול הרגשתי סופרמן. היום מרגישה שלא שווה כלום. 

ואני יודעת שכשאהבת גם הרגשתי שאני כלום. אבל אז לפחות מישהו ניסה לשכנע אותי שאני לא. ועצם האהבה שלך גרמה לי להרגיש שאני משהו. 

וכמה גרוע זה שזה ככה, אמרו לי שאי אפשר לאהוב אנשים שכאלה שתלויים בחום ואהבה כדי להרגיש משהו. כדי להיות משהו.  ואיזה חיים אכזריים צפויים לי אם הדלק שלי זה חום ואהבה ואי אפשר לאהוב אותי.