לאיזה בוקר התעוררנו הבוקר. וכבר צהריים. והכל כואב ומבולבל לי. ואני עייפה...
ושוב מרגישה דפוקה שמתבכיינת בגלל הצרות הקטנות שלי.
האסון הזה מזעזע אותי.
קודם הוא מזעזע כי הוא פשוט כזה. בני אדם שנמעכים למוות זה מזעזע. לא חשוב איפה הם היו ולמה.
אבל הוא מזעזע אותי גם מהמקום של החוויה הדתית-רוחנית. כי נזכרת-מדמיינת את העוצמה שיש שם במירון. את ההתעלות... ואחרי ששנה שעברה לא היה אפשר... זה משהו שבטח היה חסר לאנשים והגיע השנה בעוצמה חזקה יותר. בגלל הגעגוע הכפול. הגיעו יותר אנשים בגלל זה?
ואז באמצע ה... אין לי איך לתאר במילים. באמצע הדבר הגדול והמלהיב הזה, כזה אסון.
הם באו לשמוח, להתעלות, להתקרב לה'...
זאת מכה.
ואני בטוחה שכל מי שיצא משם אחרי שיירגע ישאל את עצמו למה?
גם אני שואלת.
אבל נראה לי שהתשובה צריכה להישאר אישית.
זאת אומרת, ברמה הטכנית, ברור שצריך להסיק מסקנות בקול רם.
אבל האנשים שהיו שם אלה אנשים לא רק של מעשה, הם חיפשו מעבר וברור שישאלו מעבר. ואת התשובות לשאלות האלה, כל אחד צריך לתת לעצמו. ולא להאשים אף אחד.
ללג בעומר יש הרבה הקשרים "רוחניים".
שנאת חינם, מרד בר כוכבא, תורת הסוד... וגם כאלה שאני לא מכירה ולא חשבתי עליהם.
וכל אחד ייתן לעצמו את התשובה של עצמו, ואפילו לא צריך להגיד אותה בקול, רק להפנים, ואולי בעקבות הניעור הזה, להפוך את העולם למקום שטיפה יותר נעים לחיות בו.
ולחיים האישיים והקטנונים שלי...
המון זמן דיברתי על הצורך לקבור את החלומות. עדיין חושבת שהחיים היו רגועים יותר בלעדיהם.
ראיתי איזה סרטון קצר על חלומות שחולמים בלילה, ועל הקשר ביניהם לבין רצון ושאיפות או אם תרצו, החלומות שלנו.
אומרים שזה בריא לחלום.
ואין לי פואנטה, כי לא מכירה הרבה דברים שכואבים יותר מהפער בין החלומות למציאות.
עייפה כל כך
כתבתי מבולבל
אבל שבת של שלום שתהיה
לכולנו