מעבר להרי החושך

ולמה אני נכנסת לחפש תגובות? למה בודקת 10 פעמים (בדקה 🤦🏻‍♀️) אם הוא הגיב באישי? למה בכלל יש הוא? למה זקוקה לזה שיהיה מישהו? 

ה"למה" שאני צורחת עכשיו בלב (הלוואי והיה לי זמן ומקום לצרוח בקול) שייך לחלום או לאשליה?
ואולי בכלל לאישה שמתה?
לא. אני יודעת למה היא מתה. סרטן. תודה ששאלתם. אז למה אני בכל זאת צורחת למה?
ועל מה? 

יש משהו טריקי בלקבור אשליה. כי בניגוד לאדם שרגע נשם ורגע אחר כך כבר לא, האשליה אף פעם לא באמת חיה, אז איך היא יכולה למות?
וככל שהיו לה לאשליה, יותר "אחיזות" במציאות, ככה קשה להבין שזה לא באמת. ולשלי היו כל כך הרבה... אולי בגלל זה מבולבלת כל כך? 

אתמול קברו מישהי שאהבתי. שהערצתי.
כל כך רציתי לקבור אחריה כמה חלומות וכמה אשליות מתוקות. גם היא היתה מקסימה ומתוקה. ובעיקר, כי אני צריכה להניח להם. לשחרר, להתאבל ולהמשיך הלאה.
העולם עצוב יותר בלי אנשים שאהבנו ובלי החלומות. אבל הוא ממשיך להתקיים גם כשלנו זה נראה בלתי אפשרי.
זה יום עמוס היום, והלוואי שיהיה לי קצת זמן לבכות, על הכל ביחד. והלוואי ואלמד לשחרר. יש לי תכונה דפוקה כזאת, להיאחז בבלתי אפשרי, להחיות מהזיכרונות את מי ומה שמת. בגלל זה התעקשתי ללכת להלוויה אתמול. כדי לראות שקוברים. להבין שזהו.

אני אצליח להבין שזהו?

(למי שחשב לנשום לרווחה, אל דאגה. לא נעלמת כל כך מהר. צריכה מקום להתאבל בו, ויש כל כך הרבה על מה) 

הבנתי שצריכה להשתנות כדי להיות ראויה לאהבה. וזה כואב. כי אני זאת אני. ואם יאהבו אותי אחרי שאשתנה, יאהבו מישהי אחרת. לא, אני לא מתכוונת לשינוי חיצוני, אני מתכוונת למשהו פנימי. לא הצלחתי ממש להבין מה ואיך, אבל הבנתי שאי אפשר לאהוב אותי ככה. וזאת תחושה מחורבנת לדעת שאת לא ראויה לאהבה ככה, כמו שאת.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אבל הוא נגמר אישי מדי. אז גזרתי ושלחתי למי ששלחתי והוא לפעמים קורא. 

אחר כך הלכתי למקלחת ובכיתי והחנקתי צעקות של "למה" ו"עד מתי" למרות שיש מצב שהתשובה לשאלה האחרונה יכולה להיות תלויה גם בי. אולי גם לשאלה הראשונה, אם קוראים מה שכתבתי פה עכשיו.

לא יודעת למה זה השיר שנתקע לי בראש. אולי בגלל העקשנות שיכולה להוציא מהדעת. אולי משהו אחר.

אתמול לרגע היה לי שקט. לא יודעת אם ממש שקט, אבל היה נדמה לי שכבר לא אכפת לי מכלום. שלא חסר לי כלום ולא מחפשת כלום. לא יודעת אם זה שקט או אשליה של שקט, אבל זה היה רגע רגוע. לא מתוך שלמות, גם לא ממש מתוך השלמה. מן שכחה ברוכה כזאת שכנראה לא מצליחה להחזיק אצלי הרבה זמן מעמד.
תוהה אם פעם אדע שלווה. אם יש לי סיכוי למקום קטן. למישהו שאפשר להניח עליו ראש ולהרגיש הכי בטוחה בעולם.
זה קיים אנשים כאלה?

תגדירו אהבה

כי אני אוהבת שוקולד ואוהבת את הילדים שלי. ואת שניהם אני אוהבת אחרת (וגם אוכלת אחרת, אגב).

אז מה זאת אהבה?

והשאלה היותר גדולה, איך אמורים לאהוב את הבן/בת זוג? כמו שוקולד? כמו ילד? כמו שניהם ביחד? כמו משהו אחר?

פשוט הכל כבר כל כך מסובך ומקולקל לי, שאני לא בטוחה איפה הבעיה, ומה האמת, והאם יש בכלל דבר כזה אהבה.

אני כמו ירח. מאירה בחושך, אבל רק אם מישהו מאיר עלי מבחוץ.

אני מושפעת מהיחס אלי. בטירוף.

פעם כשנתת לי תחושה שאתה אוהב, כל כך זרחתי. כולם רצו להיות על ידי. בעבודה ביקשו אותי למשימות מיוחדות, הילדות נהנו ממני פי 8. זה הרגיש כאילו אפילו אתה נהנה מהאור הזה, למרות שהוא בסך הכל החזר של האור שלך.

פעם נשים נמשלו לירח. הן היו יכולות להרשות לעצמן להיות זקוקות לשמש. היום זה נחשב לפתולוגיה שאף אחד לא יודע איך להתמודד איתה. גם לא פסיכולוגים. 

אני כמו תינוקת.
אמרו לנו שכשתינוק לא רואה את אמא, מבחינתו היא לא קיימת.

וזאת חוויה מטלטלת כשאמא הולכת.

אז אני קצת נתקעתי ככה.

אם לא אומרים לי ומראים לי במיליון דרכים שאוהבים אותי... אני אפסיק להאמין לזה. ואולי יותר גרוע, אני אפסיק לאהוב את עצמי.

וזה מעייף. לא אותי.
אני סתם שונאת את עצמי.
זה מעייף את מי שמנסה לאהוב אותי.

כשאני מוצאת את עצמי בטיפול רק חושבת על איך להיות מטופלת טובה ולא להרוס למטפלת את הביטחון העצמי...

יש מצב שאני לא אצליח לטפל במה שבגללו באתי לטיפול 🤔