מעבר להרי החושך

קראתי רק את ההתחלה (כי מי יכול להתרכז בימינו?)

זה מאמר בכלל על רושם ראשוני. 

אבל מסתבר שיש שתי שאלות חשובות בנושא הזה (לפחות לפי התאוריה במאמר) 

האם אני יכול לסמוך על הבן אדם והאם אני יכול לכבד אותו? 

אז רושם ראשוני או שנים של הכרות... מסתבר שאלה שאלות קריטיות. וכשהתשובה על שתיהן שלילית, וזה בן אדם שתרצי או לא את צריכה לסמוך עליו, החיים נעשים קשים ומסובכים. כמו במקרה שלי 😥

קצת מטורפת שבכלל קראתי לו החייזר שלי.

אולי הייתי רוצה. ולהיות היצורה המוזרה שלו... 

בכולופן, עם כל הבלגן שיש לי בנשמה, כנראה שהשיר הזה יותר מתאים: 

נשברת. רוצה חזרה את החייזר שלי... 

ופתאום שוב מפקפקת בעצמי. ושונאת את עצמי. ובעיקר לא מאמינה שמסוגלת. לכלום. 

אתמול הרגשתי סופרמן. היום מרגישה שלא שווה כלום. 

ואני יודעת שכשאהבת גם הרגשתי שאני כלום. אבל אז לפחות מישהו ניסה לשכנע אותי שאני לא. ועצם האהבה שלך גרמה לי להרגיש שאני משהו. 

וכמה גרוע זה שזה ככה, אמרו לי שאי אפשר לאהוב אנשים שכאלה שתלויים בחום ואהבה כדי להרגיש משהו. כדי להיות משהו.  ואיזה חיים אכזריים צפויים לי אם הדלק שלי זה חום ואהבה ואי אפשר לאהוב אותי. 

לא ראיתי את הסרט. אז אולי מוציאה דברים מהקשרם, אבל הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. 

אם נתעלם מזה שאני כנראה שייכת לתקופה אחרת והגעתי לפה בטעות, הייתי רוצה לחזור אחורה איזה עשור וקצת. להטרדה. לראשית האמהות. הייתי רוצה לטפל בדברים כבר אז, ולא לקבור אותם תחת מעטה של תרופות נגד דיכאון. עכשיו כבר קשה לטפל... 

פ

אני מניחה שהרבה אנשים ינסו להסביר או לשיר לכם, למה ירושלים שלהם.

אבל אחרי השנה המטורללת שהיתה לנו, אני יכולה להגיד שאני לא יודעת אם ירושלים שלי, אבל אני לגמרי שלה.

השוק ריק, והחניון של טדי עם אוהלי ענק של מדא ופקקים שחסמו את בגין.

וכל הבתי אבות.

וכפר שאול

ומונשמים ילדים בהרצוג.

והחנויות שנפתחו אחרי הסגר הראשון, לאט לאט. כמו אחרי מלחמה.

ודגימות במאה שערים וצור באחר. הרגשתי שחקנית בהצגה.

וגני ילדים שלמים שנפגשו בתור לדגימה בעין יעל... והאודישנים לתפקיד האריה בתנ"כי 😉. (ואגב, גם לביאה שואגת? או שהיא רק טורפת?)

ובתי חולים ששולחים חולים לא יציבים למרכז, כי עמוס.

ומחלקת קורונה באוגוסטה ויקטוריה.

ואמבולנס מחיצה.

וחולצת לוחם קורונה.

וכמה אהבה קיבלנו מכולם. גם מאלה שהכאבנו להם.

ועוד מלא חוויות שכרגע שכחתי, או שסתם לא מצאתי איך או שכאבתי מדי לכתוב.

יאללה, מעכשיו רק משמרות רגילות (חזרתי להיות מתנדבת מן המניין) והרבה יולדות!
עיר אהובה, שיהיה לך חג שמח
❤

התרגלתי לזה שאני בוכה ולא אכפת לו. למה שיהיה לו אכפת? הוא הרי אוהב את מי שפגע בי. 

אבל עכשיו גיליתי שגם הבן שלו בוכה ולא אכפת לו. שממש צריך להגיד לו לגשת אליו. הבן שלו. בן פחות משלוש. אמצע הלילה ואני לא יכולה לגשת, ובכל זאת הוא לא חשב על הרעיון לגשת לראות מה קרה. מחכה שאני אוכל לגשת. והילד בוכה ובוכה... 

זאת שאלה לפייסבוק לקבוצת אמהות, אבל רבתי עם פייסבוק, אז תגידו, לכל הגברים אין לב, או שזה רק האבא של הילדים שלי?

 והשיר בגלל הכותרת 🤷🏻‍♀️

אני לא לבד. יש לי תינוק במיטה 😍

ארבע לפנות בוקר, אנ'לא נרדמת
לבד קשה לי ללכת לישון
ארבע לפנות בוקר, אני רוקמת
חלום ליל קיץ כיד הדמיון

לפעמים אני נהנית לקפוץ לתאונות (שכבר התרחשו. לא לגרום להן!) רק בגלל היחס הכיפי עם המשטרה והחיילים. הם כל כך דואגים ואכפתיים. פשוט כיף להיות חלק מהגיזרה! 

ולחייל שגם שמר עלי (כי טיפלתי בפלסטינאי) וגם מדד לי רבע דקה (כי היה איתנו עוד חייל) בשביל הדופק, אתה בטח לא כאן, אבל תודה!

גאה להיות חלק מהכוחות בגיזרה

ופתאום דווקא מדמיינת.
זה בא לי בלי לשאול הדימיון הזה.
אחרי שכבר נואשתי לגמרי מדמיונות.
פתאום זה בא לי.

אתה,
אני
שמה ראש
אתה עם ידיים בטוחות.
ויש שם רוך, כוח, עוצמה ושלווה.

וזה כל כך פתאומי וכל כך לא הגיוני הדימיון הזה. ולא יודעת אם להילחם בו או להרפות.

רק יודעת שנעים לי בידיים שלך

קפצתי לבקר בתחנה
התקשקשתי עם חובשת.
חברה כיפית כזאת.
סיפורי מו"רקים וגם סתם כאלה שלא הייתם רוצים לשמוע.

אבל מה שגרם לי לבכות כמו תינוקת זאת השיכורה ההיא. ואפילו לא אני זאת שטיפלה בה.

ואני תוהה אם את כולם החיים יותר מפחידים מהמוות? זה קורה רק לחובשים? או רק לי?

התפרקתי.