מעבר להרי החושך

אם תלך עכשיו, יפה כמו רקפת
אהבה שלך בין הסלעים תדעך
איש אחר יביט, איך יד הזמן קוטפת
פרח עלומי שבגנך פרח.

אבל לא באמת. שנינו יודעים שאני לא יודעת להיפרד. ושלא יהיה איש אחר. אני הורסת פרידות ופוחדת מקשרים, למרות שממך לא הצלחתי להיזהר. 

אולי קשה לי כי לרגע הרגשתי איתו עטופה ומוגנת. ואפילו אהובה.
ועכשיו כשהתרחק, אני שוב מרגישה את ההפך. וזאת מילה שפוחדת להגיד. אבל עכשיו אני שוב זאת שאין מי ששומר ומגן עליה. ואני יודעת שאנחנו כבר בשנת 2021 ונשים בימינו לא זקוקות לגבר שיגן עליהן. אבל אני זקוקה לזה. זה לא צורך פיזי. אולי פיזית אני יכולה להגן על עצמי. או באמת למה שמישהו שבכלל נמצא רוב הזמן רחוק יוכל להגן עלי יותר? זה משהו אחר. ולא יודעת אם כולן ככה, אבל אני זקוקה לזה. 

ואפילו המקום הזה של להיות זקוקה הוא מפחיד ופגיע. 

בא לי לברוח מהבלגן הזה של פה. יודעת שאתה עובד על החללית. תוהה אם אני זקוקה לחללית או למכונת זמן. אולי גם וגם?

הלב שלי עוד צועק. זה היה אמור לעבור לי מזמן והלב עוד צועק. בגלל המשהו הזה שהרגיש כל כך נכון וכל כך אמיתי. ועכשיו הוא פשוט לא מרגיש. 

ואני לא יודעת אם הוא לא מרגיש כי זה לא היה אמיתי, או כי דברים מכסים עליו עכשיו. 

ולא יודעת אם להניח לדברים לשקוע ולהיעלם, או שאפשר להמשיך לחפש ולהשתוקק לאמת הזאת, כי חבל לוותר עליה. 

זה לא נכון שלא מרגישה. מרגישה החמצה. מרגישה שורף. מרגישה בודדה ואבודה. 

מרגישה מבולבלת כל כך. 

הנה. מתחילה להפנים. וכמובן להתמלא ייאוש. 

אין אהבה בעולם. לא כזאת מהסוג שאת זקוקה לו.  

היתה פעם, אין כזאת עכשיו. נולדת מאוחר מדי. ומוקדם מדי, כי עוד אין מכונת זמן. 

עכשיו תתחילי לחיות למרות כל מה שחסר.

רק את צריכה למלא את החסרונות של עצמך. זה משפט שנשמע כל כך בודד, אבל שמעתי אותו מיועצת זוגית. החלפתי אותה, אבל גם החדשה הולכת לאותו כיוון. 

וחסרה לי אהבה. זה גם מה שאמרתי לה. 

היא אמרה שאני צריכה למלא גם את החסרון הזה. 

גם כן זוגיות...

כבר אין לי כח לכתוב מה חסר לי. 

רוצה חזרה את החייזר ההוא. זה שלא צריך מסע בזמן כדי לאהוב כמו פעם. אבל כנראה גם הוא היה חלק מאשליה. 

למה הכל חייב להיות כואב כל כך? 

בטח בסוף אני אשבר. אולי אחכה עוד קצת. תדאג לי? תתגעגע? מן הסתם לא.
רק אתה חסר לי.
אני לא חסרה לך.
בני אדם לא חסרים לאשליות.
כמה הייתי רוצה להיות חסרה למישהו. שמישהו ידאג או יתגעגע. כמה הייתי רוצה להיות של מישהו. אולי פעם עוד אהיה של מישהו. כרגע, אני בעיקר של הדימיון שלי, ואני נופלת אליו ונחבטת בריצפה שוב ושוב, ולא לומדת. אף פעם לא לומדת. אולי כי הדימיון הוא לא מורה כל כך טוב...

ובא לי לברוח. כי רע לי ממש. ופעם יכולתי לברוח אל הידיים שלך. עצם זה שחשבתי שהן מושטות אלי, נתן לי את האפשרות לברוח אליהן, גם אם רק בדימיון. אבל עכשיו? לא בטוחה שהן מושטות. זאת אומרת די בטוחה שלא. וקשה לי ורע לי וכמעט נשברת. ואין לי לאן לברוח. כי בורחת מהאשליה, אז זה קצת מטופש לרוץ אליה. לא?

אני אחזיק מעמד? למה אני נשברת? למה זה משנה לי כמה קראו? למה מחפשת תגובות? למה שואלת את עצמי שוב ושוב אם אתה ראית? למה תוהה אם אצליח להעלם לך? תוהה אם אהיה חסרה. מקווה שאהיה חסרה.
לך. לאשליה שלי. למה שבכלל אהיה חסרה לך? ומה זה אומר אם אני כן? אבל אני לא. אני יודעת שאני לא. אתה הרי בעיקר אשליה...
או יותר נכון היחס שלך אליי הוא אשליה.
סרט מתוק שביימתי לי.
סרט שזקוקה לו. סרט שנופלת אליו...
תגיד לי שטועה?

ואני עובדת עם ילדים עכשיו. ומה אפשר לעשות עם ילדים חוץ מלמכור להם חלומות? מותר למכור להם חלומות? ואיזה חלומות? הם יכעסו עלי כשיגדלו ויגלו שאלה בעיקר חלומות?

וגם אותה לא פגשתי הרי כל יום. אבל עצם זה שהיא היתה קיימת עשה לי משהו טוב. אולי זה נתן לי חלום? ולמה זקוקה לאנשים בשביל לחלום? זה טוב החלומות האלה שקשורים לבני אדם?

הייתי צריכה לעבודה, אז התאפרתי היום.
אני חושבת שיותר משנה לא התאפרתי. כי בשביל מי? ובשביל מה?
ודווקא היום כשהדמעות מאיימות לחרב הכל, התאפרתי. ולמה נאבקת לא לשלוח לך תמונה? לא שאני כזאת יפה, ולא שאני יודעת לאפר מהמם, אבל התאפרתי. ופעם רציתי שתדע שאני יודעת. ועכשיו?