מעבר להרי החושך

אני אחזיק מעמד? למה אני נשברת? למה זה משנה לי כמה קראו? למה מחפשת תגובות? למה שואלת את עצמי שוב ושוב אם אתה ראית? למה תוהה אם אצליח להעלם לך? תוהה אם אהיה חסרה. מקווה שאהיה חסרה.
לך. לאשליה שלי. למה שבכלל אהיה חסרה לך? ומה זה אומר אם אני כן? אבל אני לא. אני יודעת שאני לא. אתה הרי בעיקר אשליה...
או יותר נכון היחס שלך אליי הוא אשליה.
סרט מתוק שביימתי לי.
סרט שזקוקה לו. סרט שנופלת אליו...
תגיד לי שטועה?

ואני עובדת עם ילדים עכשיו. ומה אפשר לעשות עם ילדים חוץ מלמכור להם חלומות? מותר למכור להם חלומות? ואיזה חלומות? הם יכעסו עלי כשיגדלו ויגלו שאלה בעיקר חלומות?

וגם אותה לא פגשתי הרי כל יום. אבל עצם זה שהיא היתה קיימת עשה לי משהו טוב. אולי זה נתן לי חלום? ולמה זקוקה לאנשים בשביל לחלום? זה טוב החלומות האלה שקשורים לבני אדם?

הייתי צריכה לעבודה, אז התאפרתי היום.
אני חושבת שיותר משנה לא התאפרתי. כי בשביל מי? ובשביל מה?
ודווקא היום כשהדמעות מאיימות לחרב הכל, התאפרתי. ולמה נאבקת לא לשלוח לך תמונה? לא שאני כזאת יפה, ולא שאני יודעת לאפר מהמם, אבל התאפרתי. ופעם רציתי שתדע שאני יודעת. ועכשיו?

ולמה אני נכנסת לחפש תגובות? למה בודקת 10 פעמים (בדקה 🤦🏻‍♀️) אם הוא הגיב באישי? למה בכלל יש הוא? למה זקוקה לזה שיהיה מישהו? 

ה"למה" שאני צורחת עכשיו בלב (הלוואי והיה לי זמן ומקום לצרוח בקול) שייך לחלום או לאשליה?
ואולי בכלל לאישה שמתה?
לא. אני יודעת למה היא מתה. סרטן. תודה ששאלתם. אז למה אני בכל זאת צורחת למה?
ועל מה? 

יש משהו טריקי בלקבור אשליה. כי בניגוד לאדם שרגע נשם ורגע אחר כך כבר לא, האשליה אף פעם לא באמת חיה, אז איך היא יכולה למות?
וככל שהיו לה לאשליה, יותר "אחיזות" במציאות, ככה קשה להבין שזה לא באמת. ולשלי היו כל כך הרבה... אולי בגלל זה מבולבלת כל כך? 

אתמול קברו מישהי שאהבתי. שהערצתי.
כל כך רציתי לקבור אחריה כמה חלומות וכמה אשליות מתוקות. גם היא היתה מקסימה ומתוקה. ובעיקר, כי אני צריכה להניח להם. לשחרר, להתאבל ולהמשיך הלאה.
העולם עצוב יותר בלי אנשים שאהבנו ובלי החלומות. אבל הוא ממשיך להתקיים גם כשלנו זה נראה בלתי אפשרי.
זה יום עמוס היום, והלוואי שיהיה לי קצת זמן לבכות, על הכל ביחד. והלוואי ואלמד לשחרר. יש לי תכונה דפוקה כזאת, להיאחז בבלתי אפשרי, להחיות מהזיכרונות את מי ומה שמת. בגלל זה התעקשתי ללכת להלוויה אתמול. כדי לראות שקוברים. להבין שזהו.

אני אצליח להבין שזהו?

(למי שחשב לנשום לרווחה, אל דאגה. לא נעלמת כל כך מהר. צריכה מקום להתאבל בו, ויש כל כך הרבה על מה) 

הבנתי שצריכה להשתנות כדי להיות ראויה לאהבה. וזה כואב. כי אני זאת אני. ואם יאהבו אותי אחרי שאשתנה, יאהבו מישהי אחרת. לא, אני לא מתכוונת לשינוי חיצוני, אני מתכוונת למשהו פנימי. לא הצלחתי ממש להבין מה ואיך, אבל הבנתי שאי אפשר לאהוב אותי ככה. וזאת תחושה מחורבנת לדעת שאת לא ראויה לאהבה ככה, כמו שאת.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אבל הוא נגמר אישי מדי. אז גזרתי ושלחתי למי ששלחתי והוא לפעמים קורא. 

אחר כך הלכתי למקלחת ובכיתי והחנקתי צעקות של "למה" ו"עד מתי" למרות שיש מצב שהתשובה לשאלה האחרונה יכולה להיות תלויה גם בי. אולי גם לשאלה הראשונה, אם קוראים מה שכתבתי פה עכשיו.

לא יודעת למה זה השיר שנתקע לי בראש. אולי בגלל העקשנות שיכולה להוציא מהדעת. אולי משהו אחר.

אתמול לרגע היה לי שקט. לא יודעת אם ממש שקט, אבל היה נדמה לי שכבר לא אכפת לי מכלום. שלא חסר לי כלום ולא מחפשת כלום. לא יודעת אם זה שקט או אשליה של שקט, אבל זה היה רגע רגוע. לא מתוך שלמות, גם לא ממש מתוך השלמה. מן שכחה ברוכה כזאת שכנראה לא מצליחה להחזיק אצלי הרבה זמן מעמד.
תוהה אם פעם אדע שלווה. אם יש לי סיכוי למקום קטן. למישהו שאפשר להניח עליו ראש ולהרגיש הכי בטוחה בעולם.
זה קיים אנשים כאלה?