מעבר להרי החושך

אני חושבת שבלי לשים לב מתחיל אצלי מנגנון של הדחקה. של הכל. 

של רצונות

של פחדים

שאיפות

כעסים

צרכים בסיסיים

תשוקות

של עצמי. 

ואני לא יודעת אם זה רק זמני מאוד או שזה ישאר ואני אצטרך לשבור את ההדחקה הזאת בכח. וכמה ההדחקה הזאת תפגע בי בסוף. כבר לא שואלת אם תפגע. הדחקה תמיד פוגעת. 

ימים עמוסים. טכנית עמוסים. ואולי טוב שכך. 

אני זקוקה לביטחון, חום ואהבה.
היחיד שתאורטית יכול לתת לי אותם זה בעלי, והוא לא מצליח. או שכמו שאמרו לי היום בטיפול: בצורה שאני זקוקה להם זה לא הגיוני ולא בריא שהוא ייתן לי אותם.

מישהו אחר שינסה לתת עלול בקלות למוטט אותי. או כי הוא יגרום לי לחצות קווים אדומים שחרוטים לי עמוק בנפש, או כי הוא ישבור לי את הלב.

אז כל האנשים המהממים כאן שבאמת מנסים לעזור... רק תדעו מה חסר לי ומה אפשר לעשות עם זה. שלא תגידו שלא אמרתי.

ושוב. תודה על הדאגה, העזרה וההדרכה.
תשמרו על עצמכם.

שלום גברת פסיכיאטרית!
אני רוצה להרגיש חום אהבה וביטחון מבעלי והיועצת זוגית אמרה שאת יכולה לתת תרופה נגד זה.

את מי הייתם מאשפזים?

ואת מי החברים הוונילים שלכם היו מאשפזים?

כל מה שמכוון לנשמה כנראה נכנס אלי עכשיו בקלות וגורם לי לבכות. (אולי כי אמרת לי לשבור את החומות הגנה?) אני לא יודעת אם זה הקטע של הרב קוק שקראתי שהעלה אצלי דמעות, או המוזיקה (קלאסית

ודברים על כוחות ועוצמות של חיים מתערבבים לי עם החיים עצמם שמכים בעוצמה. או נאבקים לנבוע. והקודש והחול והכל בלגן...

אני פוחדת. אבל לשבריר שניה גם מישירה מבט ומתבוננת בסקרנות וציפייה. לראות לאן כל הבלגן הזה יוביל ולאן נגיע.

כל כך בא לי לברוח.
מהכל.
מהאנשים, מהעולם. גם ממי שמנסה לעזור לי (אני מפחדת ובאמת קצת בורחת. סליחה). גם מעצמי.
ומכל מה שצריך לעשות. ומכל מה שצריך לחשוב עליו.

הכל מעורבל ומעורפל...
ויש לי בחילה. מישהו יכול להוריד אותי מהרכבת הרים הזאת?

והשיר הזה. לעזעזאל. לא יודעת אם הוא עלי או עליך. 

כן... שעות בתח"צ (לא מצחיק) גורמות לי לגלות מקומות מוזרים ביוטיוב. 

הסידרה עושה רושם נחמד. רגע לפני שגם לי תהיה בת טיפשעשרה להסיע כדאי שאני אחזור לנהוג. וגם אבין מה זה אומר. אבל לא על זה רציתי לכתוב. 

כבר בדקות הראשונות של הפרק על הרשתות החברתיות, יש נער שלא מרוצה מזה שהחברה שלו מעלה תמונות חושפניות. זה קטע כל כך חמוד... הוא פשוט רוצה אותה לעצמו. 

קצת קנאתי. 

כי אמנם לא מעלה תמונות כאלה... אבל בעלי לא נבהל כשמישהו נכנס לחדר כשאני חשופה. גם לא כשהתחכך בי (ואני שומרת נגיעה!). הוא גם לא קורא פה בדאגה מה שכותבת (למרות שיש לו קישור לבלוג). בקיצור, לא יודעת כמה הוא רוצה אותי רק לעצמו. יש לי הרגשה שאני כבדה לו מדי. לא רק פיזית. 

שוב שונאת את עצמי. וכל כך זקוקה למישהו שיאהב גם עכשיו. בכלל, זקוקה למישהו יציב וחזק שיוכל להיות איתי במערבולות ובסערות בלי להיסחף איתי לתוכן. מישהו שיהיה ממש איתי אבל לא ייפגע. זה בכלל קיים מישהו כזה? זה אפשרי? כי אני מרגישה הכי לא יציבה בעולם. וזה לא ישתנה בקרוב.

כבר אמרתי פעם שאני כמו ירח? גם הוא משתנה. ואני זקוקה לשמש שתאיר אותי ותגרום גם לי לזרוח. 

פעם אבא שלי חזר למילואים וסיפר על חוויה משעשעת: הם הולכים כמה חבר'ה למקלחות, ופתאום אחד החברים התאדה, נעלם. סתם ככה. בלי שאמרו לו משהו, בלי להגיד כלום. 

אחרי כמה דקות החבר הגיע למקלחות, כששאלו אותו מה קרה הוא הסביר שבגלל שיש לו דרגות על הכתף, הוא מקפיד לא לעבור דרך המאהל של הטירונים, כדי לא לעשות להם סתם התקף חרדה. המילואמניקים הותיקים כבר שכחו מה זה, אבל לו הספיק לפגוש טירון אחד כדי להיזכר. 

אני מספרת את זה כי אני כנראה קצת נתקעתי בתור טירונית של מדא. אצלנו זה לא הדרגות על הכתף אלא הפס הכתום. 

אז אתמול ניגשו אלי שני פסים כתומים ובדיעבד כנראה שהם ניסו להתחיל שיחה מנומסת, בכל זאת משימה ביחד. אז אחד מהם שאל אם אני גרה בהתנחלות מסויימת... ואני חטפתי התקף חרדה, במקום לענות התחלתי לחקור אותם למה הם שואלים? ואם הם נוסעים לכיוון? (כי למה לפרמדיק לשאול אותי איפה אני גרה אם הוא לא מציע לי טרמפ חזור?) ו... אני נבהלתי אבל כדי לנסות לשדר רוגע יצאתי מצחיקה. ממש. והם בסך הכל ניסו להיות נחמדים.

אז זהו. סמכות/דרגות/פסכתום... תבואו בעדינות, תזכרו שעצם קיומכם מלחיץ חובש/חייל פשוט. 

הגבר שלי, זה שאני מאוהבת בו באמת ומנשקת באמצע הרחוב (בגן שעשועים ליתר דיוק). זה שהציצי שלי זה רכושו הפרטי... 

אז יש לו משאית. והוא אוהב אותה. זה בסדר, אני לא מקנאה. 

אבל היום הוא החליט לזרוק אותה לריצפה, כדי שיהיה אפשר לרחם עליה ולתת לה נשיקה. 🤦🏻‍♀️ 

והוא עשה את זה שוב ושוב. באמת שכבר התחלתי לרחם על המשאית. 

הלפ, מישהו? 

שאלו אותי מה יגרום לי להרגיש בטוחה? איך אפשר לתת לי הרגשת ביטחון... ולא ידעתי להגיד להם מה, ולא יכולתי להגיד תשאלו את מי שהצליח.

אז עכשיו משהו אצלי לא בסדר. כי זקוקה למשהו שלא מצליחה להסביר, אז אני זאת עם הדרישות המוזרות. הבלתי מובנות ובלתי אפשריות. 

לפני שאני מבררת על עוד פסיכיאטר, תעזרו לי?