מעבר להרי החושך

בוכה בכמויות. ולא יודעת אם זה כי כואב לי בלב או כי כואב לי בדלקת... 

והולכת לקחת תרופה שתחליש אותי. וזה מפחיד. 

כי אולי פיזית אני אשרוד, אבל מניסיון, הסמרטוט הזה שאני נהיית, הוא לא רק פיזי. ואין לי מישהו שסומכת עליו שאפשר להתפרק לו בידיים. וכמה שאני זקוקה למישהו כזה... 

כואב לי. כבר כמה ימים מטפסת על הקירות. מקווה שלא אתבלבל ואקח מנת יתר של אקמול או נורופן. או שניהם. 

נתת לי כנפיים. ואני פחדתי, אבל בכל זאת עפתי גבוה. כי ככה זה אצלך, מה שמגיע ממך הוא חזק ועוצמתי. בקושי הנעתי אותן ותוך שניות הייתי בעננים. ועכשיו אני בלעדיהן, ואלוקים ואני יודעים כמה השתדלת (ועדיין!) שהנחיתה תהיה רכה.
אבל אני לא יודעת לנחות אני. גם כשנופלת מהגובה של עצמי אני מתרסקת. ועכשיו זאת נפילה מגובה. וכמה שהשתדלת לתת לי מצנח... אני מתרסקת.

הגסיסה שלי יכולה לשבור שיאי גינס באורך שלה. ואולי בסוף זה לא ימות. והלוואי וידעתי מה זה זה, אבל מקווה שהוא כולל בתוכו גם קצת חיים בשבילי.

דיברתי היום עם חברה. אחת שיודעת שרע לי. היא מהאלה שגם אם לא אספר כנראה שהיא תרגיש. 

לא היה לי כח לפרט. רק בכיתי לה שאני רוצה שייגמר כבר. לא יודעת מה רוצה שיקרה, אבל שייגמר. לא יודעת כמה מסוגלת למשוך עוד...

רוצה מקום יציב. 

אם קיים כזה דבר בכלל...

הנה. במה שכתבתי למישהו אחר, מצאתי את עצמי שוב פעם מתארת את ההפרעה/בעיה שלי. את הנקודה שבה אני לא תואמת לכל העולם. 

"אולי זאת תמצית ה"הפרעה" שלי... אני רוצה מישהו שירצה אותי לעצמו. שירצה לשמור עלי. שיבין שאני ייצור פגיע. שצריך לשמור עלי...
זאת לא תפיסה שמתאימה לעולם המודרני. אבל כדי להיות האישה החזקה הזאת שמצופה ממני להיות, אני זקוקה גם למקום הזה. שמותר להיות בו קטנה וחלשה ובעיקר מוגנת. (וגם אהובה ורצויה) ולא, זה לא מקום שפסיכולוג יכול לתת. זה צריך להיות אמיתי.
והדבר הזה שמרגיש לי טבעי וכל כך חסר לי נחשב בעצם להפרעה שצריך לרפא. לילדותיות. לבעיה."

והבעיה הכי קשה היא שקשה לי לראות בזה בעיה. אני מבינה שיש פה חוסר התאמה למקובל, אבל לא מצליחה להרגיש שהבעיה היא אצלי. אולי בגלל זה אף איש מקצוע לא הצליח לעזור לי. חוץ מהפסיכיאטרית שרשמה לי כדורים שהנמיכו את הצורך הזה יחד עם חשק החיים באופן כללי... 

🌸ושבוע טוב לכולנו 🌸

באתי לטפל. 

עבדנו כתף אל כתף עם הסהר האדום. 

כמה פצועים. חרא של קנמטיקה. איקס אחד בשטח. 

עולות שאלות כמו כמה אני חובשת טובה או גרועה. 

מה היה נכון ומה לא נכון לעשות. 

ומה יהיה עם הפצועים שפונו ברובת לבית חולים של הרשות הפלסטינית. 

מה שכן, היחידים שהרגשתי ששונאים אותי זה הצוות מהיישוב הישראלי הקרוב. אז מה אם האוטובוס נוסע לפעמים 5 דקות יותר בגללנו. אפשר להיות טיפה יותר נחמדים או לפחות ענייניים כשבאים להציל חיים... 

הבטחתי לעצמי בלי שוקולד. אבל עוד רגע מחסלת חבילה של גבינת העמק. 

היה קשוח

זקוקה לאפטר קייר. 

פתאום כל כך שמחה בה. 

מן קהות חושים ברוכה כזאת. 

כבר לא חושבת. כבר לא רוצה. כבר לא שואפת... 

כל כולי מסתכמת בזה שאני ייצור (אפילו בלי ממש מגדר) עם מחסור חמור בשעות שינה. 

כמה טוב

שוב מגיע הייאוש. מרגישה כאילו כל פעם הוא יותר נמוך. יותר נורא. כאילו גם התקווה שהרימה אותי מקודם כבר הכזיבה. 

זה יצא לי סוף סוף. קצת ברור ופשוט. אולי פשוט מדי. פשטני. 

אבל במפגש עם אחים שלי (דייט אחים. המצאת המאה, ממליצה לכולם) פתאום אמרתי לאחד מהם שפשוט בא לי שבעלי יהיה גבר. שיהיה גבר יותר ממני. 

ופתאום כשמנסחים את זה ככה, זה נשמע כל כך פשוט וכל כך לגיטימי. שיהיה גבר ושיאהב אותי. זאת דרישה מוגזמת? 

אני לא מדברת רק על הכרות עם טמבוריות במרחב (אני ביקרתי ביותר. אין ספק) הכוונה למשהו מהותי כזה. קשה להסביר, אבל אחים שלי הבינו. 

כמה טוב שיש אחים. 

חשבתי שזהו. שמתחילה מחדש בתהליך להיות מת מהלך. ייצור חי ורגוע.

מאוד רגוע.

אבל משהו בפנים עדיין בוער. שורף. רוצה. כמהה.

זאת הדאגה שתקפה אותי אתמול שהעירה הכל מחדש? מאיפה היא בכלל באה? הרי לא סיפרת שיצאת לטיול טרמפים ביו"ש או משהו כזה (זה הרי התפקיד שלי 😎). ובאופן כללי, לא אמרת. אולי בגלל זה בעצם דאגתי. זה הכי מפחיד שלא מספרים כלום.

כבר לא יודעת מה יהיה, גם לא יודעת מה רוצה שיהיה. רק יודעת שסוערת ועייפה כל כך...