מעבר להרי החושך

שוב שונאת את עצמי. וכל כך זקוקה למישהו שיאהב גם עכשיו. בכלל, זקוקה למישהו יציב וחזק שיוכל להיות איתי במערבולות ובסערות בלי להיסחף איתי לתוכן. מישהו שיהיה ממש איתי אבל לא ייפגע. זה בכלל קיים מישהו כזה? זה אפשרי? כי אני מרגישה הכי לא יציבה בעולם. וזה לא ישתנה בקרוב.

כבר אמרתי פעם שאני כמו ירח? גם הוא משתנה. ואני זקוקה לשמש שתאיר אותי ותגרום גם לי לזרוח. 

פעם אבא שלי חזר למילואים וסיפר על חוויה משעשעת: הם הולכים כמה חבר'ה למקלחות, ופתאום אחד החברים התאדה, נעלם. סתם ככה. בלי שאמרו לו משהו, בלי להגיד כלום. 

אחרי כמה דקות החבר הגיע למקלחות, כששאלו אותו מה קרה הוא הסביר שבגלל שיש לו דרגות על הכתף, הוא מקפיד לא לעבור דרך המאהל של הטירונים, כדי לא לעשות להם סתם התקף חרדה. המילואמניקים הותיקים כבר שכחו מה זה, אבל לו הספיק לפגוש טירון אחד כדי להיזכר. 

אני מספרת את זה כי אני כנראה קצת נתקעתי בתור טירונית של מדא. אצלנו זה לא הדרגות על הכתף אלא הפס הכתום. 

אז אתמול ניגשו אלי שני פסים כתומים ובדיעבד כנראה שהם ניסו להתחיל שיחה מנומסת, בכל זאת משימה ביחד. אז אחד מהם שאל אם אני גרה בהתנחלות מסויימת... ואני חטפתי התקף חרדה, במקום לענות התחלתי לחקור אותם למה הם שואלים? ואם הם נוסעים לכיוון? (כי למה לפרמדיק לשאול אותי איפה אני גרה אם הוא לא מציע לי טרמפ חזור?) ו... אני נבהלתי אבל כדי לנסות לשדר רוגע יצאתי מצחיקה. ממש. והם בסך הכל ניסו להיות נחמדים.

אז זהו. סמכות/דרגות/פסכתום... תבואו בעדינות, תזכרו שעצם קיומכם מלחיץ חובש/חייל פשוט. 

הגבר שלי, זה שאני מאוהבת בו באמת ומנשקת באמצע הרחוב (בגן שעשועים ליתר דיוק). זה שהציצי שלי זה רכושו הפרטי... 

אז יש לו משאית. והוא אוהב אותה. זה בסדר, אני לא מקנאה. 

אבל היום הוא החליט לזרוק אותה לריצפה, כדי שיהיה אפשר לרחם עליה ולתת לה נשיקה. 🤦🏻‍♀️ 

והוא עשה את זה שוב ושוב. באמת שכבר התחלתי לרחם על המשאית. 

הלפ, מישהו? 

שאלו אותי מה יגרום לי להרגיש בטוחה? איך אפשר לתת לי הרגשת ביטחון... ולא ידעתי להגיד להם מה, ולא יכולתי להגיד תשאלו את מי שהצליח.

אז עכשיו משהו אצלי לא בסדר. כי זקוקה למשהו שלא מצליחה להסביר, אז אני זאת עם הדרישות המוזרות. הבלתי מובנות ובלתי אפשריות. 

לפני שאני מבררת על עוד פסיכיאטר, תעזרו לי? 

אם תלך עכשיו, יפה כמו רקפת
אהבה שלך בין הסלעים תדעך
איש אחר יביט, איך יד הזמן קוטפת
פרח עלומי שבגנך פרח.

אבל לא באמת. שנינו יודעים שאני לא יודעת להיפרד. ושלא יהיה איש אחר. אני הורסת פרידות ופוחדת מקשרים, למרות שממך לא הצלחתי להיזהר. 

אולי קשה לי כי לרגע הרגשתי איתו עטופה ומוגנת. ואפילו אהובה.
ועכשיו כשהתרחק, אני שוב מרגישה את ההפך. וזאת מילה שפוחדת להגיד. אבל עכשיו אני שוב זאת שאין מי ששומר ומגן עליה. ואני יודעת שאנחנו כבר בשנת 2021 ונשים בימינו לא זקוקות לגבר שיגן עליהן. אבל אני זקוקה לזה. זה לא צורך פיזי. אולי פיזית אני יכולה להגן על עצמי. או באמת למה שמישהו שבכלל נמצא רוב הזמן רחוק יוכל להגן עלי יותר? זה משהו אחר. ולא יודעת אם כולן ככה, אבל אני זקוקה לזה. 

ואפילו המקום הזה של להיות זקוקה הוא מפחיד ופגיע. 

בא לי לברוח מהבלגן הזה של פה. יודעת שאתה עובד על החללית. תוהה אם אני זקוקה לחללית או למכונת זמן. אולי גם וגם?

הלב שלי עוד צועק. זה היה אמור לעבור לי מזמן והלב עוד צועק. בגלל המשהו הזה שהרגיש כל כך נכון וכל כך אמיתי. ועכשיו הוא פשוט לא מרגיש. 

ואני לא יודעת אם הוא לא מרגיש כי זה לא היה אמיתי, או כי דברים מכסים עליו עכשיו. 

ולא יודעת אם להניח לדברים לשקוע ולהיעלם, או שאפשר להמשיך לחפש ולהשתוקק לאמת הזאת, כי חבל לוותר עליה. 

זה לא נכון שלא מרגישה. מרגישה החמצה. מרגישה שורף. מרגישה בודדה ואבודה. 

מרגישה מבולבלת כל כך. 

הנה. מתחילה להפנים. וכמובן להתמלא ייאוש. 

אין אהבה בעולם. לא כזאת מהסוג שאת זקוקה לו.  

היתה פעם, אין כזאת עכשיו. נולדת מאוחר מדי. ומוקדם מדי, כי עוד אין מכונת זמן. 

עכשיו תתחילי לחיות למרות כל מה שחסר.

רק את צריכה למלא את החסרונות של עצמך. זה משפט שנשמע כל כך בודד, אבל שמעתי אותו מיועצת זוגית. החלפתי אותה, אבל גם החדשה הולכת לאותו כיוון. 

וחסרה לי אהבה. זה גם מה שאמרתי לה. 

היא אמרה שאני צריכה למלא גם את החסרון הזה. 

גם כן זוגיות...

כבר אין לי כח לכתוב מה חסר לי. 

רוצה חזרה את החייזר ההוא. זה שלא צריך מסע בזמן כדי לאהוב כמו פעם. אבל כנראה גם הוא היה חלק מאשליה. 

למה הכל חייב להיות כואב כל כך? 

בטח בסוף אני אשבר. אולי אחכה עוד קצת. תדאג לי? תתגעגע? מן הסתם לא.
רק אתה חסר לי.
אני לא חסרה לך.
בני אדם לא חסרים לאשליות.
כמה הייתי רוצה להיות חסרה למישהו. שמישהו ידאג או יתגעגע. כמה הייתי רוצה להיות של מישהו. אולי פעם עוד אהיה של מישהו. כרגע, אני בעיקר של הדימיון שלי, ואני נופלת אליו ונחבטת בריצפה שוב ושוב, ולא לומדת. אף פעם לא לומדת. אולי כי הדימיון הוא לא מורה כל כך טוב...

ובא לי לברוח. כי רע לי ממש. ופעם יכולתי לברוח אל הידיים שלך. עצם זה שחשבתי שהן מושטות אלי, נתן לי את האפשרות לברוח אליהן, גם אם רק בדימיון. אבל עכשיו? לא בטוחה שהן מושטות. זאת אומרת די בטוחה שלא. וקשה לי ורע לי וכמעט נשברת. ואין לי לאן לברוח. כי בורחת מהאשליה, אז זה קצת מטופש לרוץ אליה. לא?