מעבר להרי החושך

פתאום כל כך שמחה בה. 

מן קהות חושים ברוכה כזאת. 

כבר לא חושבת. כבר לא רוצה. כבר לא שואפת... 

כל כולי מסתכמת בזה שאני ייצור (אפילו בלי ממש מגדר) עם מחסור חמור בשעות שינה. 

כמה טוב

שוב מגיע הייאוש. מרגישה כאילו כל פעם הוא יותר נמוך. יותר נורא. כאילו גם התקווה שהרימה אותי מקודם כבר הכזיבה. 

זה יצא לי סוף סוף. קצת ברור ופשוט. אולי פשוט מדי. פשטני. 

אבל במפגש עם אחים שלי (דייט אחים. המצאת המאה, ממליצה לכולם) פתאום אמרתי לאחד מהם שפשוט בא לי שבעלי יהיה גבר. שיהיה גבר יותר ממני. 

ופתאום כשמנסחים את זה ככה, זה נשמע כל כך פשוט וכל כך לגיטימי. שיהיה גבר ושיאהב אותי. זאת דרישה מוגזמת? 

אני לא מדברת רק על הכרות עם טמבוריות במרחב (אני ביקרתי ביותר. אין ספק) הכוונה למשהו מהותי כזה. קשה להסביר, אבל אחים שלי הבינו. 

כמה טוב שיש אחים. 

חשבתי שזהו. שמתחילה מחדש בתהליך להיות מת מהלך. ייצור חי ורגוע.

מאוד רגוע.

אבל משהו בפנים עדיין בוער. שורף. רוצה. כמהה.

זאת הדאגה שתקפה אותי אתמול שהעירה הכל מחדש? מאיפה היא בכלל באה? הרי לא סיפרת שיצאת לטיול טרמפים ביו"ש או משהו כזה (זה הרי התפקיד שלי 😎). ובאופן כללי, לא אמרת. אולי בגלל זה בעצם דאגתי. זה הכי מפחיד שלא מספרים כלום.

כבר לא יודעת מה יהיה, גם לא יודעת מה רוצה שיהיה. רק יודעת שסוערת ועייפה כל כך... 

אני חושבת שבלי לשים לב מתחיל אצלי מנגנון של הדחקה. של הכל. 

של רצונות

של פחדים

שאיפות

כעסים

צרכים בסיסיים

תשוקות

של עצמי. 

ואני לא יודעת אם זה רק זמני מאוד או שזה ישאר ואני אצטרך לשבור את ההדחקה הזאת בכח. וכמה ההדחקה הזאת תפגע בי בסוף. כבר לא שואלת אם תפגע. הדחקה תמיד פוגעת. 

ימים עמוסים. טכנית עמוסים. ואולי טוב שכך. 

אני זקוקה לביטחון, חום ואהבה.
היחיד שתאורטית יכול לתת לי אותם זה בעלי, והוא לא מצליח. או שכמו שאמרו לי היום בטיפול: בצורה שאני זקוקה להם זה לא הגיוני ולא בריא שהוא ייתן לי אותם.

מישהו אחר שינסה לתת עלול בקלות למוטט אותי. או כי הוא יגרום לי לחצות קווים אדומים שחרוטים לי עמוק בנפש, או כי הוא ישבור לי את הלב.

אז כל האנשים המהממים כאן שבאמת מנסים לעזור... רק תדעו מה חסר לי ומה אפשר לעשות עם זה. שלא תגידו שלא אמרתי.

ושוב. תודה על הדאגה, העזרה וההדרכה.
תשמרו על עצמכם.

שלום גברת פסיכיאטרית!
אני רוצה להרגיש חום אהבה וביטחון מבעלי והיועצת זוגית אמרה שאת יכולה לתת תרופה נגד זה.

את מי הייתם מאשפזים?

ואת מי החברים הוונילים שלכם היו מאשפזים?

כל מה שמכוון לנשמה כנראה נכנס אלי עכשיו בקלות וגורם לי לבכות. (אולי כי אמרת לי לשבור את החומות הגנה?) אני לא יודעת אם זה הקטע של הרב קוק שקראתי שהעלה אצלי דמעות, או המוזיקה (קלאסית

ודברים על כוחות ועוצמות של חיים מתערבבים לי עם החיים עצמם שמכים בעוצמה. או נאבקים לנבוע. והקודש והחול והכל בלגן...

אני פוחדת. אבל לשבריר שניה גם מישירה מבט ומתבוננת בסקרנות וציפייה. לראות לאן כל הבלגן הזה יוביל ולאן נגיע.

כל כך בא לי לברוח.
מהכל.
מהאנשים, מהעולם. גם ממי שמנסה לעזור לי (אני מפחדת ובאמת קצת בורחת. סליחה). גם מעצמי.
ומכל מה שצריך לעשות. ומכל מה שצריך לחשוב עליו.

הכל מעורבל ומעורפל...
ויש לי בחילה. מישהו יכול להוריד אותי מהרכבת הרים הזאת?

והשיר הזה. לעזעזאל. לא יודעת אם הוא עלי או עליך. 

כן... שעות בתח"צ (לא מצחיק) גורמות לי לגלות מקומות מוזרים ביוטיוב. 

הסידרה עושה רושם נחמד. רגע לפני שגם לי תהיה בת טיפשעשרה להסיע כדאי שאני אחזור לנהוג. וגם אבין מה זה אומר. אבל לא על זה רציתי לכתוב. 

כבר בדקות הראשונות של הפרק על הרשתות החברתיות, יש נער שלא מרוצה מזה שהחברה שלו מעלה תמונות חושפניות. זה קטע כל כך חמוד... הוא פשוט רוצה אותה לעצמו. 

קצת קנאתי. 

כי אמנם לא מעלה תמונות כאלה... אבל בעלי לא נבהל כשמישהו נכנס לחדר כשאני חשופה. גם לא כשהתחכך בי (ואני שומרת נגיעה!). הוא גם לא קורא פה בדאגה מה שכותבת (למרות שיש לו קישור לבלוג). בקיצור, לא יודעת כמה הוא רוצה אותי רק לעצמו. יש לי הרגשה שאני כבדה לו מדי. לא רק פיזית.