מעבר להרי החושך

נדמה לי שהקור הנפשי והבדידות מתחילים לחלחל לי לגוף... 

זה צפוי אבל זה מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש. וגם קצת לשמח. כי זה אומר שמשהו ביניהם, בין הגוף לנפש, מחובר.  

נזכרתי למה מלא זמן לא הצלחתי לבכות. 

דמעות עושות נזלת שבתורה עושה סתימה באף ובסינוסים. עכשיו כואב לי ועדיין לא מרגישה שהוצאתי את כל הבכי שהיה לי. 

ושוב פעם סערה. 

זקוקה לך כאן. ייתכן שרק היית מניח עלי כף יד והייתי נרגעת. אם היית מחבק בטח הייתי מתאפסת על עצמי לגמרי, ואם זה לא היה עוזר, בטח היית מוצא דרך לנער אותי. 

אני חסרה אותך. ואני לא יודעת אם גם אתה חסר. ורע לי לבד... 

כן. אני לבד. 

מוקפת אנשים שרוצים לעזור אבל אני לבד. 

ויש את האנשים פה מהכלוב. חלקם דווקא עושים רושם מקסים... אבל דווקא אצלם אני מוצאת את עצמי מחפשת אותך. 

העולם סוגר עלי ואין לי לאן לברוח. אולי ככה זה בסערות. פשוט טובעים. 

פעם היה לי ביטוי כזה לאנשים נטולי אינטליגנציה רגשית. אמרתי שיש להם טאקט של נעל בית. 

היום חשבתי על הביטוי "אינטליגנציה רגשית של קומקום חשמלי" וזה כי די ברור, שלעומת הקומקום של פעם, שרתח ממש על האש ושרק, לקומקום החשמלי יש את זה הרבה פחות... 

המצב שלי באמת קשה? 🙄

אני זקוקה למקום להתפרק בו. 

מקום נעים ובטוח שאפשר להיות בו קטנה וחשופה ומפורקת, ולדעת שאהיה שם מוגנת עד שאאסוף את עצמי מחדש.

כנראה שזה לא רק מקום...

בינתיים אין לי מקום או מישהו כזה, אבל זה לא באמת מונע ממני להתפרק, לאבד חתיכות וליפול. רק שכשלא עושים את זה במקום מוגן... זה עלול להיות מסוכן. 

ולכי תמצאי את כל החתיכות שהתפזרו ממך כשהתפוררת. ולכי תהיי בן אדם נורמלי בלעדיהן. 

טיפול שורש ללא הרדמה. (הרוב כבר היה מת. חוץ מהעומק של השורש. כאב. מאוד)

אחר כך לקחתי שתי נסיכות מהממות שקצת קשה להן לשבת לבית קפה.
שתי ארוחות בוקר ילדים. (בלי זה ובלי זה...) (ובלי אוכל לי. כי למרות שהיה מותר, היה לי קשה לאכול) שוקו עם קצפת. וופל בלגי מלא בסירופים סוכריות וגלידה. ניסיתי להגיד משהו חגיגי על חופש ועל התעודות... ואנשים ניסו לבקש שהילדות יפסיקו לעשות להם סחרחורת. חזרנו הביתה בטרמפים בשרב, עייפות ומרוצות.

בבפנים שלי רק רציתי שתהיה לי ודאות. שכמו שהבנות ממש שלי, אני אהיה של מישהו.
בטרמפ חזרה שמעתי דבר תורה על פרשת פנחס. על קנאות. יש למילה כמה משמעויות, או אולי זאת אותה תכונה שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות?

בעלי לא מקנא לי.
לא כאב לו כשגבר זר ראה אותי בלי חולצה.
ומצד אחד אולי צריכה לשמוח שיכולה לצאת בלי חשש לנסיעות ליליות עם האמבולנס בלי שזה ידאיג או יכאב לו... מצד שני, אני מרגישה קצת מופקרת ככה, כשהיחיד שמקנא לי זה בחור בן שנתיים וחצי (למרות שהוא חתיך).
אני לא רוצה מישהו שיחנוק אותי, אבל כן רוצה שמישהו ירצה אותי לעצמו. זה חולני כל כך לרצות?

כרגע מרגישה שהיחיד שאני שלו זה אלוקים. ואולי הוא גם היחיד שאי פעם אני אהיה שלו. קצת חסר לי האפטר קייר אצלו. במיוחד אחרי טיפול שורש. או שאולי אצלו החיים הם סשן אחד ארוך, ו... האפטר קייר יבוא אחר כך? 🤔
איך אומרים בפולנית? אני אנוח בקבר.

שבת שלום

אהבה זה הדלק לחיים שלי. 

וזה דפוק לאללה. 

כי כל מי שמדבר איתי על הנושא, מסביר לי שאני, כמו שאני, אין לי סיכוי להרגיש אהובה. 

הבעיה היא שכדי לזוז ולהשתנות, אני זקוקה לדלק 🤦🏻‍♀️

סליחה שאני מתבכיינת לכם. 

אבל אתם פתורים מלנסות לאהוב אותי, מסתבר שאין לזה כמעט סיכוי. 

מישהו שבטוח בעצמו מאוד, במשהו שהוא לא מכיר ובקושי מבין. 

לפחות שיטרח לפקוח את העיניים ולהסתכל לפני שהוא מדבר שטויות. 

טעה. בטח שטעה. והרס לי משהו שרציתי 😥

היום מלאתי לעצמי את הראש בזבל. זאת גם דרך להכאיב לעצמי. ידעתי שזה יעשה לי רע. אבל בכל זאת בחרתי... ולרגע קטן שקעתי במיץ של הזבל ושחכתי ממה שכואב לי באמת. לא הדלקת. הלב.