מעבר להרי החושך

כמה שחסר לי אחד.

אבל אחד אמיתי. 

ממש מרגישה את זה. 

זה חסר לי בגוף, וחסר לי בלב...

יודעת שנעלמתי. בטח בקרוב אני אחזור. (כמה אפשר להחזיק מעמד בלי לשפוך את הלב?) עד אז, לילה טוב

מכירים את זה שדווקא אחרי ששוברים את הצום לא מרגישים טוב? 

השנה הייתי באבטחה בסוף תשעה באב וידעתי שזה יקרה. סחרחורת מטורפת דווקא אחרי ששתיתי. פחדתי מזה והזהרתי את החבר'ה. חיכיתי ששאר הצוות יתאושש מהצום לפני שהעזתי לשתות בעצמי. 

את הצום מוזיקה פחדתי לשבור. ידעתי שהיא תיגע בי עמוק.

עד שנתקלתי במילים של שיר שכבר העלתי פה לא מזמן. התחלתי לבכות כבר כשקראתי, הרבה לפני ששמתי לעצמי בפלאפון... ועכשיו ברגע של שקט, שמתי לעצמי ואני לא מצליחה להפסיק לבכות... 

אז שוב שמה פה קישור. מניחה שרק לי זה גורם לבכי היסטרי, אבל תזהרו. 

אני נמצאת עכשיו על יד סערה. לא בליבה אלא על ידה. 

סערה שקשורה לפגיעות מיניות חמורות שהתרחשו פה בסביבה. 

כצופה מקרוב אבל מהצד, קל לשים לב שהפגיעה שלי היא לא חמורה. אבל אולי זה מה שנורא בה. 

אף אחד לא הבין מה מפריע לי. 

כולה הציץ לך בשירותים. נו? 

היד שלו היתה על הרוכסן של המכנסיים? אז מה? ברחת בזמן. הכל טוב... 

בעלי. הפסיכולוגית. העובדת סוציאלית... אפילו חברות לפעמים. אף אחד לא מבין מה הבעיה לשכוח ולעבור הלאה...

לפעמים גם אני איתם. לא מבינה מה הבעיה איתי. מאמינה שהבעיה איתי 🤦🏻‍♀️ 

אבל לפעמים אנשים טובים מזכרים שהיא לא...

מהמקום שלי זה נראה כאילו היקום מתחיל לקרוס אל תוך עצמו. ואני קצת נסערת וקצת צופה במתרחש בסקרנות. 

מצד שני, בורחת אל כל הסחת דעת אפשרית, כאילו גם אני שייכת לכוכב הלכת הזה. וכבר זמן מה האמנתי שאני לא.

נגמרו תשעת הימים ואפילו לא ניסיתי לשמוע שוב מוזיקה. כל כך מבולבלת שאפילו שכחתי שזה יכול לעשות טוב, ובכל מקרה יכול לגעת...

אולי עכשיו קצת פוחדת מהמוזיקה? 

בא לי שיבוא מישהו ויניח לי יד על הכתף ויגיד לי "בואי ילדונת טיפשונת" וייתן לי חיבוק שיגרום לי להבין שהוא באמת אוהב אותי, ושאני ממש טיפשה שחשבתי אחרת. אחר כך הוא יראה לי איך אפשר לצאת מכל הפלונטרים, ולהישאר אני, להגן על הילדים שלי, ולהיות מוגנת ונאהבת. והכל בבת אחת.
אחר כך הוא ינשק וייתן לי מלא כוחות לעשות כל מה שצריך.
ואז אני אהיה שלו.
והוא יעשה איתי מה שצריך... 🙊

זה חלום מופרך כל כך, אבל מותר לחלום אותו מדי פעם? או שלשקוע בו זה רק יזיק?

אני רואה סרטי גמר של התיכון שלמדתי בו ובוכה. 

ובתקופה שלי בכלל לא עשו סרטים במגמת תקשורת. אלא רדיו. רדיו בכפייה (זר לא יבין). 

ואני בכלל לא הייתי במגמת תקשורת. 

אבל בכל זאת בוכה. 

אולי הורמונים. 

אולי זה היופי והתמימות. 

אולי געגוע לעולם אחר. 

אולי געגוע לימים של חלומות ותקווה. 

אולי כי בסרטים אני רואה את כל מה שאני לא. 

בסוף אחד הסרטים הן שמו את "מתנות קטנות" ואני התפרקתי. 

הסינוסים שלי כבר חולים מרוב נזלת של דמעות. הנזלת יוצאת חומה מדם. אבל היכולת לבכות, הרגישות הזאת... זה סימן שאני עוד חיה. וכבר מזמן חשבתי שאני לא. 

כל מילה ממנו, כל יחס, גורמים לי שוב לרצות לחיות. שוב לרצות להתקרב. גורמים לי להאמין באהבה...

שוב 🤷🏻‍♀️

זהו. אני חושבת שהייאוש מתחיל לנצח. 

אבל אולי יותר קל ככה. עם 0 ציפיות מהעולם. מהחיים. 

ועם הרבה שוקולד... 

בטח עוד כמה ימים יעבור לי. אולי עוד כמה חודשים. בינתיים ריקנות שהפסיקה להפריע לי. 

בעצם, אולי היא כן קצת מפריעה, אחרת בטח לא הייתי כותבת. 

תודו שלרובכם לא יצא להתנסות בעינוי הזה. 

אלא אם אתם דוסים מטיבי לכת... 

השנה קצת ריחמתי על עצמי. שירים שקטים ובשקט באוזניות... אבל עוד רגע ראש חודש אב, ומכאן כבר פחות אפשר לחפף. אם כי יש מצבי חירום... ואני בהחלט לא רחוקה מהם לצערי. 

מה שמעניין בצום הזה, זה הרעב שנוצר ממנו. והגילוי שמפעים אותי כל שנה מחדש, כמה למוזיקה יש השפעה על הנפש שלי. 

בבניין ירושלים ננוחם

(תסלח לי שושנה דאמרי. אבל פה זה כמעט ווקאלי)

זה אותו דבר? אני אלמד מתישהו להשלים? 

אוף, עבמ יפה ומיוחד... אני מתגעגעת ולא מצליחה להשלים ולהרפות. אני חושבת שבתקופה אחרת הייתי שייכת גם לתל אביב. ואתה לגמרי חלק ממנה. 

אתה כאילו כאן אבל אני מתגעגעת...