הנה. במה שכתבתי למישהו אחר, מצאתי את עצמי שוב פעם מתארת את ההפרעה/בעיה שלי. את הנקודה שבה אני לא תואמת לכל העולם.
"אולי זאת תמצית ה"הפרעה" שלי... אני רוצה מישהו שירצה אותי לעצמו. שירצה לשמור עלי. שיבין שאני ייצור פגיע. שצריך לשמור עלי...
זאת לא תפיסה שמתאימה לעולם המודרני. אבל כדי להיות האישה החזקה הזאת שמצופה ממני להיות, אני זקוקה גם למקום הזה. שמותר להיות בו קטנה וחלשה ובעיקר מוגנת. (וגם אהובה ורצויה) ולא, זה לא מקום שפסיכולוג יכול לתת. זה צריך להיות אמיתי.
והדבר הזה שמרגיש לי טבעי וכל כך חסר לי נחשב בעצם להפרעה שצריך לרפא. לילדותיות. לבעיה."
והבעיה הכי קשה היא שקשה לי לראות בזה בעיה. אני מבינה שיש פה חוסר התאמה למקובל, אבל לא מצליחה להרגיש שהבעיה היא אצלי. אולי בגלל זה אף איש מקצוע לא הצליח לעזור לי. חוץ מהפסיכיאטרית שרשמה לי כדורים שהנמיכו את הצורך הזה יחד עם חשק החיים באופן כללי...
🌸ושבוע טוב לכולנו 🌸
