מעבר להרי החושך

כל מילה ממנו, כל יחס, גורמים לי שוב לרצות לחיות. שוב לרצות להתקרב. גורמים לי להאמין באהבה...

שוב 🤷🏻‍♀️

זהו. אני חושבת שהייאוש מתחיל לנצח. 

אבל אולי יותר קל ככה. עם 0 ציפיות מהעולם. מהחיים. 

ועם הרבה שוקולד... 

בטח עוד כמה ימים יעבור לי. אולי עוד כמה חודשים. בינתיים ריקנות שהפסיקה להפריע לי. 

בעצם, אולי היא כן קצת מפריעה, אחרת בטח לא הייתי כותבת. 

תודו שלרובכם לא יצא להתנסות בעינוי הזה. 

אלא אם אתם דוסים מטיבי לכת... 

השנה קצת ריחמתי על עצמי. שירים שקטים ובשקט באוזניות... אבל עוד רגע ראש חודש אב, ומכאן כבר פחות אפשר לחפף. אם כי יש מצבי חירום... ואני בהחלט לא רחוקה מהם לצערי. 

מה שמעניין בצום הזה, זה הרעב שנוצר ממנו. והגילוי שמפעים אותי כל שנה מחדש, כמה למוזיקה יש השפעה על הנפש שלי. 

בבניין ירושלים ננוחם

(תסלח לי שושנה דאמרי. אבל פה זה כמעט ווקאלי)

זה אותו דבר? אני אלמד מתישהו להשלים? 

אוף, עבמ יפה ומיוחד... אני מתגעגעת ולא מצליחה להשלים ולהרפות. אני חושבת שבתקופה אחרת הייתי שייכת גם לתל אביב. ואתה לגמרי חלק ממנה. 

אתה כאילו כאן אבל אני מתגעגעת... 

נדמה לי שהקור הנפשי והבדידות מתחילים לחלחל לי לגוף... 

זה צפוי אבל זה מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש. וגם קצת לשמח. כי זה אומר שמשהו ביניהם, בין הגוף לנפש, מחובר.  

נזכרתי למה מלא זמן לא הצלחתי לבכות. 

דמעות עושות נזלת שבתורה עושה סתימה באף ובסינוסים. עכשיו כואב לי ועדיין לא מרגישה שהוצאתי את כל הבכי שהיה לי. 

ושוב פעם סערה. 

זקוקה לך כאן. ייתכן שרק היית מניח עלי כף יד והייתי נרגעת. אם היית מחבק בטח הייתי מתאפסת על עצמי לגמרי, ואם זה לא היה עוזר, בטח היית מוצא דרך לנער אותי. 

אני חסרה אותך. ואני לא יודעת אם גם אתה חסר. ורע לי לבד... 

כן. אני לבד. 

מוקפת אנשים שרוצים לעזור אבל אני לבד. 

ויש את האנשים פה מהכלוב. חלקם דווקא עושים רושם מקסים... אבל דווקא אצלם אני מוצאת את עצמי מחפשת אותך. 

העולם סוגר עלי ואין לי לאן לברוח. אולי ככה זה בסערות. פשוט טובעים. 

פעם היה לי ביטוי כזה לאנשים נטולי אינטליגנציה רגשית. אמרתי שיש להם טאקט של נעל בית. 

היום חשבתי על הביטוי "אינטליגנציה רגשית של קומקום חשמלי" וזה כי די ברור, שלעומת הקומקום של פעם, שרתח ממש על האש ושרק, לקומקום החשמלי יש את זה הרבה פחות... 

המצב שלי באמת קשה? 🙄

אני זקוקה למקום להתפרק בו. 

מקום נעים ובטוח שאפשר להיות בו קטנה וחשופה ומפורקת, ולדעת שאהיה שם מוגנת עד שאאסוף את עצמי מחדש.

כנראה שזה לא רק מקום...

בינתיים אין לי מקום או מישהו כזה, אבל זה לא באמת מונע ממני להתפרק, לאבד חתיכות וליפול. רק שכשלא עושים את זה במקום מוגן... זה עלול להיות מסוכן. 

ולכי תמצאי את כל החתיכות שהתפזרו ממך כשהתפוררת. ולכי תהיי בן אדם נורמלי בלעדיהן. 

טיפול שורש ללא הרדמה. (הרוב כבר היה מת. חוץ מהעומק של השורש. כאב. מאוד)

אחר כך לקחתי שתי נסיכות מהממות שקצת קשה להן לשבת לבית קפה.
שתי ארוחות בוקר ילדים. (בלי זה ובלי זה...) (ובלי אוכל לי. כי למרות שהיה מותר, היה לי קשה לאכול) שוקו עם קצפת. וופל בלגי מלא בסירופים סוכריות וגלידה. ניסיתי להגיד משהו חגיגי על חופש ועל התעודות... ואנשים ניסו לבקש שהילדות יפסיקו לעשות להם סחרחורת. חזרנו הביתה בטרמפים בשרב, עייפות ומרוצות.

בבפנים שלי רק רציתי שתהיה לי ודאות. שכמו שהבנות ממש שלי, אני אהיה של מישהו.
בטרמפ חזרה שמעתי דבר תורה על פרשת פנחס. על קנאות. יש למילה כמה משמעויות, או אולי זאת אותה תכונה שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות?

בעלי לא מקנא לי.
לא כאב לו כשגבר זר ראה אותי בלי חולצה.
ומצד אחד אולי צריכה לשמוח שיכולה לצאת בלי חשש לנסיעות ליליות עם האמבולנס בלי שזה ידאיג או יכאב לו... מצד שני, אני מרגישה קצת מופקרת ככה, כשהיחיד שמקנא לי זה בחור בן שנתיים וחצי (למרות שהוא חתיך).
אני לא רוצה מישהו שיחנוק אותי, אבל כן רוצה שמישהו ירצה אותי לעצמו. זה חולני כל כך לרצות?

כרגע מרגישה שהיחיד שאני שלו זה אלוקים. ואולי הוא גם היחיד שאי פעם אני אהיה שלו. קצת חסר לי האפטר קייר אצלו. במיוחד אחרי טיפול שורש. או שאולי אצלו החיים הם סשן אחד ארוך, ו... האפטר קייר יבוא אחר כך? 🤔
איך אומרים בפולנית? אני אנוח בקבר.

שבת שלום