טיפול שורש ללא הרדמה. (הרוב כבר היה מת. חוץ מהעומק של השורש. כאב. מאוד)
אחר כך לקחתי שתי נסיכות מהממות שקצת קשה להן לשבת לבית קפה.
שתי ארוחות בוקר ילדים. (בלי זה ובלי זה...) (ובלי אוכל לי. כי למרות שהיה מותר, היה לי קשה לאכול) שוקו עם קצפת. וופל בלגי מלא בסירופים סוכריות וגלידה. ניסיתי להגיד משהו חגיגי על חופש ועל התעודות... ואנשים ניסו לבקש שהילדות יפסיקו לעשות להם סחרחורת. חזרנו הביתה בטרמפים בשרב, עייפות ומרוצות.
בבפנים שלי רק רציתי שתהיה לי ודאות. שכמו שהבנות ממש שלי, אני אהיה של מישהו.
בטרמפ חזרה שמעתי דבר תורה על פרשת פנחס. על קנאות. יש למילה כמה משמעויות, או אולי זאת אותה תכונה שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות?
בעלי לא מקנא לי.
לא כאב לו כשגבר זר ראה אותי בלי חולצה.
ומצד אחד אולי צריכה לשמוח שיכולה לצאת בלי חשש לנסיעות ליליות עם האמבולנס בלי שזה ידאיג או יכאב לו... מצד שני, אני מרגישה קצת מופקרת ככה, כשהיחיד שמקנא לי זה בחור בן שנתיים וחצי (למרות שהוא חתיך).
אני לא רוצה מישהו שיחנוק אותי, אבל כן רוצה שמישהו ירצה אותי לעצמו. זה חולני כל כך לרצות?
כרגע מרגישה שהיחיד שאני שלו זה אלוקים. ואולי הוא גם היחיד שאי פעם אני אהיה שלו. קצת חסר לי האפטר קייר אצלו. במיוחד אחרי טיפול שורש. או שאולי אצלו החיים הם סשן אחד ארוך, ו... האפטר קייר יבוא אחר כך? 🤔
איך אומרים בפולנית? אני אנוח בקבר.
שבת שלום
